ב – מצה שמורה

פורסם בקטגוריה י"ב - הלכות מצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-12-02/

מצווה לשמור את המצות שלא יחמיצו, שנאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת". והכוונה למצות שאוכלים לשם מצווה בליל פסח, שנאמר בפסוק הבא: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ודין שאר המצות שאוכלים בפסח כדין שאר המאכלים, שכל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שיש בהם חמץ – מותר לאוכלם. אבל את מצות המצווה שאוכלים בליל הסדר נצטווינו לשמור באופן מיוחד בשמירה יתירה, והן נקראות 'מצות שמורות'.

ומאימתי צריכים לשומרן? לכתחילה צריכים לשמור את החיטים מעת קצירתן. ונוהגים לקצור את החיטים בעודן לחות מעט, שאם יתייבשו לגמרי, וירד עליהם הרבה גשם, יחמיצו. וכן אח"כ כשיאחסנו את גרעיני החיטה, יקפידו לאחסנם במקומות שאין חשש שיבואו במגע עם מים.

ואפשר לצאת ידי מצוות אכילת 'מצות שמורות' גם במצות שנשמרו משעת טחינה. שכל זמן שאין סימן חימוץ בחיטים ולא הורעה חזקתן, אין לחוש שמא נרטבו והחמיצו, אלא שאין זו המצה השמורה המהודרת, מפני שנשמרה רק משעת הטחינה.

בשעת הדחק, כשאין שם קמח שנשמר משעת טחינה, אפשר לקחת קמח רגיל מהשוק, ולקיים את מצוות השמירה מעת הלישה (שו"ע או"ח תנג, ד). וגם אם רגילים באותו מקום לשטוף מעט את החיטים לפני הטחינה, עדיין אפשר בשעת הדחק ליקח קמח מן השוק, שכן מן הסתם בשטיפה קצרה החיטים עדיין לא החמיצו. אבל אם רגילים להשרותן מעט במים, אסור ליקח קמח מן השוק, מפני שהוא בחזקת חמץ (מ"ב תנא, כד). לכן למעשה אין לקנות קמח בחנויות בלא השגחה לפסח, משום שפעמים רבות משרים את החיטים במים, ויש חשש שהחמיצו.[2]

למעשה, נוהגים כיום להדר במצות שמורות, וקונים לליל הסדר מצות שמורות משעת קצירה, ובהן מקיימים מצוות אכילת מצה. וכל כך נשתרש מנהג ההידור, עד שלמצות שמורות משעת טחינה קוראים מצות לא שמורות, למרות שלהלכה הן נחשבות שמורות, ואפשר לצאת בהן ידי אכילת מצה.


[2]. לדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד ראשונים, החיטים צריכות שמירה משעת קצירה. ולדעת הרא"ש משעת טחינה, מפני שרק כשהחיטים נפגשות עם מים מתחילה מצוות שמירה, והיו רגילים לטחון על ידי ריחיים שהסתובבו בעזרת מים. ומשמע שלדעתו אם יטחנו בלא סיוע מים, המצווה לשמור משעת לישה בלבד (כ"כ מ"א תנג, ז). אמנם יש ראשונים שכתבו שצריך שמירה משעת טחינה בלא שהזכירו הטעם שטוחנים במים, ומהם: רש"י, שבה"ל, סמ"ק. ובתשובות הגאונים כתבו שאם לא שמרו משעת טחינה אפשר בדיעבד ליקח קמח מן השוק, ורבים מהראשונים הביאום. עיין בבירור הלכה מ, א. אם המצה נשמרה משעת טחינה פשוט שיברך עליה 'על אכילת מצה', וכ"כ בבאו"ה תנג, ד. והטעם, מפני שהר"ן ורבים מהראשונים פירשו שלדעת הרי"ף ודעימיה רק למצווה מן המובחר צריך לשמור את המצה משעת קצירה, ובכה"ח תפב, א, כתב שגם בשעת הדחק שעשה מצה שמורה משעת לישה – יברך עליה. ונראה שכן דעת רוה"פ שבדיעבד שמירה משעת לישה מספקת.

וכתבו הטור וב"י עפ"י הרי"ף רבנו ירוחם, הר"ן והמ"מ, שכל דין השמירה מיוחד למצות מצווה, אבל בשאר המצות שאוכלים בפסח אין צריך שמירה מיוחדת אלא הולכים עפ"י כללי ההלכה, וכ"כ במ"ב תנג, כא. (אמנם יש סוברים שכל הפסח צריך להחמיר, או מפני שהואיל והמצה נעשית מקמח ומים החששות גדולים יותר, או מפני שסוברים שיש מצווה לאכול מצה שמורה בכל הפסח, ועיין בהמשך בהלכה ה). לדעת הב"ח ודעימיה מצוות השמירה מדרבנן ורק סמכו דבריהם על הפסוק, אבל לרוה"פ זו מצווה מהתורה, וכ"כ בבאו"ה תס, א, 'אין', עפ"י רשב"א, פר"ח ועוד ראשונים ואחרונים.

פורסם בקטגוריה י"ב - הלכות מצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן