ה – האם יש עניין לאכול בכל הפסח מצות שמורות

פורסם בקטגוריה י"ב - הלכות מצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-12-05/

המצווה לשמור את המצות נאמרה על מצת מצווה שנצטווינו לאכול בליל ט"ו בניסן. ועניינה, לשמור את מצות המצווה שמירה מיוחדת לכבוד המצווה. כלומר, מצות שלא נשמרו, אם לפי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שהחמיצו, מותר לאוכלן בפסח, אבל הן אינן כשרות למצת מצווה, משום שלא נשמרו באופן מיוחד לשם מצת מצווה.

לפי זה אפשר לאכול בכל הפסח מצות כשרות לפסח שאינן שמורות.

אולם יש מדקדקים לאכול בכל הפסח מצות שמורות. ושני טעמים לכך: האחד, שיש סוברים שאמנם אין חובה לאכול מצות בכל הפסח, מכל מקום האוכל מצות מקיים מצווה (כמבואר בהלכה א), ואם כן הרוצה לקיים מצווה באכילת המצות, צריך לאכול שמורות. אמנם לפי זה אפשר להסתפק באכילת כזית מצה שמורה בכל ארוחה. וכן אפשר להסתפק במצות הרגילות שלנו, שהן שמורות משעת טחינה, וכבר למדנו (בהלכה ב) שיוצאים ידי חובת מצת מצווה במצה השמורה משעת טחינה.

הטעם השני לאכילת מצה שמורה בכל הפסח מחשש חמץ, שכן מכל המאכלים שלנו בפסח המצה היא העלולה ביותר להחמיץ, ולכן אם לא ישמרו את החיטים משעת קצירה ישנו חשש שכמה מגרגירי החיטה החמיצו. לפי זה יש מקום להידור זה של אכילת מצות שמורות משעת קצירה בכל הפסח.

ויש לדעת, שכיום היתרון שבמצות השמורות משעת קצירה אינו מתבטא רק בשמירה משעת קצירה, אלא בדרך כלל גם מקפידים יותר בכל תהליך ייצורן, להפסיק את פעולת המכונות כל שמונה עשרה דקות, ולנקות היטב את המכונות, ואם כן יש בהן שורה של הידורים.

לסיכום, המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.[5]


[5]. הגר"א נהג לאכול שמורה כל הפסח, משני הטעמים, האחד משום שלדעתו יש מצווה לאכול שמורה כל שבעה, אלא שלדעתו מצד זה מספיק שתהיה שמורה משעת לישה. והטעם השני שחשש לחימוץ, ולכן הצריך שתהיה שמורה משעת קצירה, והובאו דבריו בבאו"ה תנג, ד. בערוה"ש תנג, כ-כג, באר שלדעת הרי"ף והרמב"ם ישנה מצווה מדברי חכמים לשמור משעת קצירה כדי שלא יהיה חשש חימוץ, וחשש זה נוגע למצות שאוכלים בכל הפסח. אמנם דעת רוב הפוסקים, שאין צורך לאכול מצה שמורה משעת קצירה בכל ימות הפסח. וכן נראה מדברי השו"ע תנג, ד, ומ"ב שם.

נמצא שההידור העיקרי הוא עצם השמירה מחימוץ משעת קצירה, שאת החיטים השמורות משעת קצירה קוצרים לפני שהתייבשו, כך שאין חשש שאם ירד עליהן הרבה גשם יחמיצו, ואח"כ מאחסנים אותן במקום יבש, ולכן אין בתוכן חיטים מצומחות או חיטים מבוקעות שיש חשש שהחמיצו. אולם בחיטים שמייבאים מחו"ל, שמהן עושים את שאר המצות, יש לפעמים חיטים מחומצות. ואמנם מדקדקים לקחת למצות משלוחים נקיים, אלא שעדיין יש חשש שמצויות בהם חיטים מחומצות, שאמנם על פי כללי ההלכה הן בטלות בשישים, (כיוון שאופים את המצות לפני הפסח, לרוה"פ "אינו חוזר וניעור", כמבואר לעיל ז, ג-ד), אלא שהן פחות מהודרות. וכיוון שהשמורות מקצירה מהודרות יותר, גם בשאר הדברים מדקדקים בהן יותר, שבעת אפייתן עוצרים את המכונות כל שמונה עשרה דקות ועורכים בהן נקיון יסודי, ובכל עת מכריזים לשם מצת מצווה ומדקדקים יותר בהשגחתן. ואילו בעת אפיית המצות הרגילות, המגמה לייצר הרבה ומהר, כדי להוזיל את מחירן לציבור הרחב, ולכן רק את המיקסרים ללישה מחליפים כל שמונה עשרה דקות ואילו את מכונת הרידוד מנקים תוך כדי עבודה. באופן שכל חלק מתנקה כל פחות משמונה עשרה דקות, אבל כיוון שהדבר נעשה תוך כדי עבודה, קשה יותר לנקותו ביסודיות.

אלא שהמצות השמורות יקרות בהרבה מהמצות הרגילות. (שאף הן שמורות מטחינה, ולכן ניתן לקיים בהן מצוות אכילת מצה לסוברים שיש מצווה כל הפסח). ויש אומרים שיותר מהודר לתת צדקה לעניים או לתלמוד תורה מאשר לקנות מצות שמורות. מנגד, אדם שמבזבז כסף על מותרות ומהדר בקניית רהיטים ובגדים יפים, מדוע שלא יוציא את כספו על הידור בשמירת המצוות. סוף דבר, למעשה, המצות הרגילות כשרות, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי. ובעניינים של הידורים צריך כל אדם להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.

פורסם בקטגוריה י"ב - הלכות מצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן