י"ט – מנהגי אמירת ההגדה

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-16-19/

כאמור, אין נוהגים לומר את ההגדה בהסבה, משום שצריך לאומרה מתוך כובד ראש ויראת שמים (מ"ב תעג, עא, עפ"י השל"ה). אמנם בתוך הרצינות של אמירת ההגדה יש חדווה ושמחה, על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (ע' כה"ח תעג, קנב).

כבר למדנו שבמשך כל אמירת ההגדה צריכה המצה להיות מגולה, כדרשת חז"ל על הפסוק: "לֶחֶם עֹנִי", לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב). וזה יסוד המצווה לאכול מצה בליל הסדר, כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים.

אלא שבעת שמגביהים את כוס היין באמירת הפרקים: "והיא שעמדה", "לפיכך אנחנו חייבים להודות", ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, יש לכסות את המצות. מפני שהמצה חשובה מהיין, ולכן בכל עת שאוחזים בכוס היין ומקדימים אותה על פני המצה, יש לכסות את המצה (שו"ע תעג, ז, מ"ב עג). וזו גם הסיבה לכיסוי הלחם בעת הקידוש על היין בכל שבת ויום טוב.

כשאומרים "מצה זו שאנו אוכלים" ראש המסובים מגביה את המצה להראותה לכל המסובים, כדי לחבב עליהם את המצווה. וכשאומרים "מרור זה שאנו אוכלים" – מגביה את המרור. אבל כשאומרים "פסח זה" אין מגביהים את הזרוע, מפני שאין הוא מבשר קרבן הפסח אלא רק זכר לפסח, ואם יגביה את הזרוע יראה כמי שעושה קודשים בחוץ (פסחים קטז, ב; שו"ע תעג, ז).

נהגו לזרוק מעט יין מן הכוס באמירת 'דם' 'ואש' 'ותימרות עשן', וכן באמירת 'דצ"ך' 'עד"ש' 'באח"ב', ובאמירת עשר המכות. סך הכל שש עשרה פעמים. יש נוהגים להטיף את היין באצבע, ויש נוהגים לשפוך מעט מהכוס לכלי שבור (רמ"א תעג, ז; שעה"צ פא; כה"ח קסג-קסד). ביין של שמיטה הורה מרן הרב קוק שלא להטיף מהיין. (י"א שמצווה לשתותו, ולכן אין להימנע מלקחתו לארבע כוסות).

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן