זמן אכילת המצה והמרור הוא עד חצות הלילה. ואף את ה'אפיקומן' צריך לכתחילה לאכול לפני חצות הלילה. מי שלא הספיק לאכול את המצה והמרור לפני חצות, יאכלם לאחר חצות בלא ברכה.
היסוד לכך נעוץ במחלוקת תנאים, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח הוא עד חצות הלילה בלבד, שאז הוכו מצרים בבכוריהם והחלו להיחפז לשלוח את ישראל ממצרים. ולדעת רבי עקיבא, זמן אכילת הפסח כל הלילה עד עמוד השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת ממצרים (פסחים קכ, ב).
מבחינה רוחנית צריך לבאר שעל ידי הקרבת קרבן הפסח ואכילתו התגלתה סגולת ישראל, ולכן הוא היה ההכנה לגאולה. לפיכך בכל שנה אוכלים את בשר קרבן הפסח עד זמן תחילת הגאולה. השאלה על איזה שלב בגאולה מדובר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה הגאולה התחילה בחצות, כשהוכו בכורי מצרים, שאז נשבר כוחם של מצרים ולא יכלו יותר לשעבדנו, ולכן זמן אכילת הפסח עד חצות. אולם לרבי עקיבא הגאולה השלמה היתה רק בבוקר כשיצאנו לחירות, לפיכך כל הלילה הוא הכנה לגאולה, וממילא אפשר לאכול את בשר קרבן הפסח כל הלילה.
נחזור להלכה, זמן אכילת הפסח קובע גם את זמן אכילת מצה ומרור, מפני שאת המצה והמרור היו אוכלים עם הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", וממילא זמן אכילת המצה כזמן אכילת הפסח. ואף את ה'אפיקומן' שהוא זכר לקרבן הפסח צריך לאכול בזמן הכשר לאכילת הפסח. ונחלקו גדולי הראשונים כמי ההלכה. לדעת הרמב"ם ובעל העיטור, הלכה כרבי עקיבא, שכך הוא הכלל, שהלכה כרבי עקיבא כאשר הוא חולק על אחד מחבריו. ממילא זמן אכילת הפסח כל הלילה, ואם כן אפשר לאכול את המצות והמרור וה'אפיקומן' כל הלילה. מנגד, לדעת רבנו חננאל והרא"ש, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, מפני שבכמה משניות נאמר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות. וכיוון שלא נזכרה באותן המשניות דעה חולקת, אפשר ללמוד שבסוגיה זו הכריע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח, המצות והמרור הוא עד חצות.
כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, צריך לאכול את הכ'זית' מצה לפני חצות, מפני שלסוברים שזמן אכילת הפסח עד חצות, האוכל את המצה לאחר חצות הפסיד את מצוות התורה לאכול מצה. וכן את המרור צריך לאכול לפני חצות, ואף שמצוות אכילתו לאחר החורבן מדברי חכמים בלבד, ולכאורה היה אפשר לנהוג כדעה המקילה, מכל מקום כיוון שמברכים עליו "על אכילת מרור", צריך לאוכלו בזמן הכשר לכל השיטות. ומי שהיה אנוס ולא הספיק לאכול את המצה והמרור עד חצות, יאכל אותם אחר חצות, כדי שלפחות יקיים את המצווה לפי הסוברים כרבי עקיבא. אבל לא יברך עליהם, "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור", כדי שלא יכנס לספק של ברכה לבטלה, מפני שלדעת הסוברים כרבי אלעזר בן עזריה, כבר הפסיד את המצווה, וממילא אסור לו לברך (מ"ב תעז, ו; כה"ח י).
וכן לגבי ה'אפיקומן' שאוכלים בסוף הסעודה, לכתחילה צריך להיזהר לאוכלו קודם חצות, כדי לקיים את המצווה לפי כל הפוסקים (שו"ע תעז, א). וכן לגבי ההלל, לכתחילה צריך לסיימו קודם חצות, מפני שהוא שייך להגדה שצריכה להיאמר בשעה הכשרה לאכילת מצה (רמ"א שם).
היו תלמידי חכמים שנהגו לכתחילה לאכול את ה'אפיקומן' לאחר חצות, שהואיל ועצם אכילת ה'אפיקומן' מדברי חכמים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה הסוברת שאפשר לאוכלו אחר חצות. אבל לגבי אכילת הכ'זית' מצה שמצוותה מהתורה, והמרור שמברכים עליו, אין להקל, וחובה לאוכלם לפני חצות.[29]
אבל לגבי מצוות אכילת כ'זית' מצה בוודאי צריך להחמיר לאכול קודם חצות, שספק במצווה דאורייתא לחומרא. ואף במרור צריך להחמיר, שאם יאכלנו לאחר חצות לא יוכל לברך עליו (מ"ב תעז, ו; באו"ה שם). ואף שבמשכנות יעקב קלט, רצה להוכיח שהלכה כרמב"ם, וכ"כ עוד כמה אחרונים, מידי ספק לא יצאנו, ואין לברך על המצה והמרור אחר חצות, וכן יש להיזהר לקיים את מצוות אכילת מצה מהתורה לפני חצות. עוד כתב במ"ב שאם התאחר עד שאין לו זמן לומר את ההגדה לפני חצות, מיד אחר הקידוש יאכל מצה ומרור ויברך, ואח"כ יאמר את ההגדה. וכ"כ בכה"ח תעז, י, אלא שהחמיר גם לגבי ברכת "אשר גאלנו" שבסוף ההגדה ולפני הסעודה שלא לאומרה אחר חצות משום ספק ברכות להקל. ועי' בחזו"ע ח"ב עמ' קסו, שהסכים לדברי המ"ב, והקל לברך את ברכת הגאולה אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר שאחר ההלל, דעת מ"ב תעז, ז, שעה"צ ו, עפ"י חק יעקב, שגם אחר חצות יאמרה.