מצד ההלכה, אין צורך לערוך יום זיכרון כללי לקדושים שנהרגו במלחמה, אלא יש לנהוג כפי שנוהגים בישראל לגבי כל נפטר, שביום השנה שלו (יורצייט) מזכירים את נשמתו, ובנו או קרוביו אומרים קדיש ולומדים תורה ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. והמהדרים קובעים אזכרה ומקיימים שיעורי תורה לעילוי נשמתו. וכך נהגו ישראל במשך כל ההיסטוריה הארוכה, שגם לאחר מלחמות שנהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, לא תקנו יום זיכרון לנופלים. אם ניצחו – חגגו, ואם הפסידו – התאבלו אבל יחיד. רק על חורבן בית המקדש, שהוא חורבן האומה מבחינה רוחנית ולאומית, תקנו צומות. ואכן החורבן הוא שורש כל הצרות, הגזירות והרציחות שעברו על עמנו במשך הגלות. גם צום גדליה לא נתקן מפני שגדליה היה גדול הצדיקים, עד שרק עליו צריכים כל ישראל להתאבל, אלא מפני שבהריגתו כבה נר ישראל של שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר חורבן הבית הראשון.
אמנם אם יום הזיכרון יוקדש לחיזוק ערך השירות בצבא ומסירות הנפש למען כלל ישראל, הרי שיש ערך גדול בקיומו. ויש טועים לחשוב, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים הוא לרומם את זכרם בידיעה שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חכמים: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין – חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא. הם קדושים, ואמרו חכמים (סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".
במותם על קידוש השם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים, ובמיתתם הוסיפו חיים לכלל ישראל, בעולם האמת ובעולם הזה.
אנשים חסרי אמונה, שרחוקים מהכרת עברו וייעודו של כלל ישראל, מתקשים להבין את קדושת קורבנם של הנופלים, ובמקום לכבד את זיכרונם על ידי הענקת משמעות למסירות נפשם, מדגישים את הכאב, הייאוש והחידלון, ומעמידים את מותם כמוות חסר משמעות. בצערם על הנופלים הם מתכוונים לכבדם, אבל בהתעלמותם מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו מסרו החיילים הקדושים את נפשם הם פוגעים בכבודם.
ביום הזיכרון עלינו להעלות על נס את מסירות נפשם של הנהרגים על קידוש השם; להדגיש כי הם גילו לנו שחזון קיבוץ הגליות ובניית העם בארצו גדול כל כך עד ששווה לתת את החיים בעולם הזה למענו. ומכוח זה אנחנו מגבירים את כוחנו ולאורם אנחנו ממשיכים. הילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם. הישובים שאנחנו מקימים – מכוחם. לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים – שלהם. מתוך זיכרון כזה נוכל ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען כלל ישראל. ובזה נכבד אותם באמת, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.
כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו – אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. אל תרכינו את ראשכם, אלא זקפו את קומתכם מאוד, לכבודם. הרימו את מבטכם אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעיניכם דמעות, אלו דמעות של גדוּלה.
