הצומות הקלים נמשכים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להיראות במזרח, וצאת הכוכבים הוא הזמן שנראים שלושה כוכבים בינוניים ברקיע. ויש דעות אימתי בדיוק עלות השחר, האם בעת היראות אור ראשון במזרח (כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק), או מעט אח"כ, בשעה שהאיר המזרח (כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק).
גם לגבי זמן צאת הכוכבים ישנן שתי דעות עיקריות. בעת שהמומחים ומיטיבי הראות רואים שלושה כוכבים (כשהחמה 4.8 מעלות מתחת לאופק), או כאשר אנשים רגילים יכולים לראות שלושה כוכבים (כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק).
בסוגיה זו רווחת טעות, כאילו יש משך זמן קבוע בין עלות השחר להנץ החמה, ובין השקיעה לצאת הכוכבים. ולא היא, משך הזמן תלוי בעונת השנה ובמקום. ולכן כדי לדעת את זמני ההלכה צריכים להיעזר בלוחות מדויקים.[4]
מעיקר הדין, כיוון שהצום מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים, אבל טוב יותר להחמיר, שאחר שכבר צמים כל היום, מוטב להוסיף עוד כמה דקות כדי לצאת ידי כולם.
כשחל עשרה בטבת ביום שישי, צריכים לצום עד אחר צאת הכוכבים, למרות שכבר נכנסה השבת (שו"ע רמט, ד).
מי שטס בצום מאמריקה לישראל, הצום יתקצר לו, שכן הוא טס בכיוון ההפוך ממסלול השמש. ואם הוא טס מארץ ישראל לאמריקה, הצום יתארך לו, שכן הוא טס בכיוון מסלול השמש. הכלל הוא, שהצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים לפי המקום שבו הוא נמצא באותה שעה (עי' אג"מ או"ח ג, צו).
