כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם חולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק חולים שהצום עלול לסכן את חייהם, פטורים מצום הכיפורים, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. אבל בצומות שתקנו הנביאים והחכמים, כל חולה, אף שאין בו סכנה, פטור מהצום.
ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום.
ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו, ואפילו אם חולשתו מהצום גורמת לו להעדיף לשכב על מיטתו, אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום, עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.
גם אדם שיודע שאם יצום יש חשש סביר שיחלה – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה שהצום עלול לעורר את מחלתו, ואין תרופה שתוכל למנוע זאת – פטור מהצום. וכן אדם חלש שיודע שיש חשש סביר שהצום יגרום לו לחלות – פטור מהצום. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין – פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים – פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם, אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמים.[8]
הפטור מהצום מחמת חוליו, יכול לכתחילה לאכול כבר בבוקר ארוחה שלימה ולשתות כל צורכו, אבל ראוי שלא יענג את עצמו במאכלי מותרות. וכשיאכל אינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים כדרך שאמרו ביום הכיפורים. מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, וגם החולים חייבים בו, החמירו לגבי חולים מסוכנים שמוכרחים לאכול, שאם אפשר להם, יאכלו פחות פחות מכשיעור, כדי שלא לשבור את הצום. אבל בצום שתקנו חכמים, אין לחולים מצווה להתענות, ולכן אין צורך שיאכלו פחות פחות מכשיעור.[9]
המצטער מחמת הצום או מחמת מיחוש אחר, רשאי לבלוע תרופה בצום (עי' פנה"ל ימים נוראים ח, ב). הנצרך ליטול תרופה באופן קבוע, כגון חולה כרוני או מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה, צריך להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. אם יוכל, יבלע את התרופה בלא מים, ואין לחשוש מכך, שכן כמעט בכל התרופות, כולל אנטיביוטיקה, לא יגרם נזק למי שיבלען בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר, עד שלא יהיו ראויים לשתייה, ובעזרתם יבלע את הגלולה.
[9]. פחות מכשיעור היינו אכילה של פחות מ'ככותבת' ושתייה של פחות מ'כמלא לוגמיו' כל תשע דקות, וכשיש צורך לשתות יותר, אפשר לשתות פחות מ'כמלא לוגמיו' כל דקה (פנה"ל ימים נוראים ח, ה, 7). ועי' להלן י, 2, שיש מחמירים ביחס לט' באב, אבל דעת רוב הפוסקים כמקילים.
