שלושת השבועות, שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ולכן המליצו חכמים לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות, לדוגמה, ההולכים לטיול או לרחוץ בים, אף שתמיד צריכים להיזהר ולשמור את הנפש, בימים אלו יזהרו יותר (עי' איכ"ר א, כט).
כדי לציין את אופיים של הימים הללו, תקנו חכמים לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שאחר תשעה באב הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, עפ"י פסיקתא).
ואף שחכמים לא תקנו תקנות מיוחדות לבטא צער ואבלות בשלושת השבועות, נהגו ישראל בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, לפיכך נמנעים מלקיים בהם ריקודים ומחולות.[1]
יש מנהגי אבלות שנהגו במקצת הקהילות. יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות, ויש מחמירים בזה רק מראש חודש אב. ושאר יוצאי ספרד נוהגים להחמיר בזה בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד (להלן הלכה ח). לגבי נישואין, נהגו יוצאי אשכנז, תימן ורוב יוצאי ספרד, שלא לערוך נישואין בכל שלושת השבועות, ושאר יוצאי ספרד, אינם עורכים נישואין מראש חודש אב (להלן הלכה ז).
בהלכות הבאות נברר בהרחבה את מנהגי שלושת השבועות, תשעת הימים ושבוע שחל בו תשעה באב.
