אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (תענית ל, ב). וזאת משום שהוא מסיח את דעתו מהאבלות. אבל כיוון שאין תקנת חכמים מפורשת לאסור מלאכה בתשעה באב, היו מקומות שנהגו לאסור והיו מקומות שנהגו להתיר. ואמרו חכמים, שמנהג המקום מחייב, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אסור לעשות מלאכה (פסחים נד, ב). וכבר נהגו כל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב עד חצות היום. וגם אחר חצות נכון להימנע ממלאכה, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, ורק לצורך גדול עושים מלאכה אחר חצות (עי' שו"ע ורמ"א תקנד, כב, כד, מ"ב מט). אמנם מלאכה שדחיית עשייתה עלולה לגרום להפסד משמעותי, כדרך שמותר לעשותה בחול המועד כך מותר לעשותה בתשעה באב לפני חצות (שו"ע תקנד, כג).
המלאכות האסורות בתשעה באב הן מלאכות שיש שיהוי בעשייתן והן טורדות את המחשבה. כגון תפירה, תיקון בגדים, רהיטים ומכשירי חשמל, וכן מסחר. אבל מלאכות שאין שיהוי בעשייתן, כהדלקה וכיבוי, קשירה והתרה, נסיעה לצורך וכיוצא בזה – מותרות, מפני שאינן מסיחות את הדעת מהאבלות.
כתיבה בכלל המלאכות האסורות, מפני שהיא מסיחה את הדעת, אבל מותר להעתיק דברים העוסקים בענייני תשעה באב.[17]
מכירת מוצרי מזון מותרת, כדי שיהיו לאנשים מאכלים לסעודה שאחר הצום. וכן מותר מחצות היום ואילך להכין את הסעודה שלאחר הצום. יש נשים שנוהגות לטרוח אחר חצות היום בשטיפת הבית, ניקויו וסידורו, מתוך ציפייה למשיח שנולד בתשעה באב, ואין למחות בידן (ברכ"י תקנט, ז).
מותר ליהודי להורות לגוי לעשות עבורו מלאכה בתשעה באב, אבל מלאכות שנעשות בפרהסיא, כמו בניית בית או מסחר בחנות – אסור, מפני שעשייתן נראית כזלזול באבל הרבים (מ"ב תקנד, מו).
