חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – פרשת זכור

תקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, לזכור את מעשיו הרעים של עמלק ולא לשוכחם, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. ובזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את מצוות התורה, כי רק אם תעבור שנה שלימה בלא זכירת עמלק, הרי שעניינו נעשה שכוח, אבל בזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את הזכירה. ותקנו לקרוא את פרשת 'זכור' בשבת שלפני פורים, כדי לסמוך את זכירת עמלק למחיית המן שהיה מזרעו.

מן התורה צריך לבטא את הזכירה בפה, אבל אין צורך שכל אחד יקרא את פרשת 'זכור' בעצמו, אלא בשמיעת הקריאה מפי הקורא בתורה – יוצאים השומעים ידי מצוות הזכירה.

לדעת כמה מגדולי הראשונים, המצווה מהתורה היא לקרוא את פרשת 'זכור' מתוך ספר התורה עצמו. לפיכך ראוי לקרוא את פרשת 'זכור' מספר תורה מהודר, והקורא צריך להשתדל לדקדק עד כמה שאפשר בקריאת 'זכור'.

לכתחילה ראוי שכל אחד ישמע את הקריאה בטעמים ובמבטא המקובלים במשפחתו. אולם מצד הדין, בני כל העדות יכולים לצאת ידי חובתם בכל הנוסחים המקובלים בישראל, בין ספרדי בין אשכנזי בין תימני.[8]

מי שנמצא במקום שאין בו מניין, אם הוא במקום שיש בו ספר תורה, יקרא בו את פרשת 'זכור'. ואם אין שם ספר תורה, יקרא את פרשת 'זכור' מתוך חומש או סידור.[9]

מצוות צריכות כוונה, ולכן צריכים לכוון בקריאת פרשת 'זכור' לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק. וטוב שלפני הקריאה יכריזו על כך הגבאי או הקורא.[10]


[8]. אף שברור שנפלו שיבושים בהגיית חלק מהמסורות, שכן מתחילה היתה הגייה אחת בכל ישראל. מכל מקום גם בהגייה משובשת יוצאים ידי חובה, שכל זמן שהיא מקובלת ומוסכמת על ידי קבוצה גדולה מישראל, יש לה תוקף. ואפילו לעניין מצוות חליצה, שהאמירה של האשה והאיש מעכבת, ועליהם לדבר בלשון הקודש, אין מצריכים שיאמרו את נוסח החליצה בכל ההגיות, ומתירים בכך לאשה להינשא (אג"מ או"ח ג, ה), קל וחומר שאין חובה לקרוא את פרשת 'זכור' בכל ההגיות. וכ"כ בהליכות שלמה יח, א, ולמד זאת מדיני נדרים שגם שיבוש לשון נחשב כלשון גמור. אלא שרבים נהגו לדקדק בזה. ואצלנו נוהגים שבתחילה קוראים פרשת 'זכור' במבטא המקובל בכל השנה, ורק אחר הברכה האחרונה, הרוצים לקרוא בהגיות שונות באים וקוראים, אולם בזה שקראו את ההגיות השונות אחר הברכה, מראים שכבר יצאו ידי חובה בקריאה הראשונה.[9]. צריך לזכור בפה, שכן למדו חכמים (מגילה יח, א), שבציווי לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק כבר נצטווינו לזכור את עניינו בלב, ואם כן כאשר נצטוונו לזכור, הכוונה לבטא זכירה זו בפה. ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה בדיוק חיוב המצווה מהתורה. מרמב"ם ורמב"ן משמע שהקריאה בס"ת היא תקנה מדברי חכמים, ומהתורה אפשר לקיים את המצווה בקריאה בחומש או בזיכרון אחר (כתב במרחשת א, כב, עפ"י רמב"ן מסוף כי תצא, שגם בקריאת המגילה בפורים יש משום מצוות זכירת עמלק). אולם לתוס' ולרשב"א ברכות יג, א, לרא"ש ולאשכול, חובה מהתורה לשמוע את הפרשה מס"ת, וכך נפסק בשו"ע או"ח קמו, ב. ולכן, מוליכים ס"ת לחולה או לאסור בבית האסורים, כדי לקרוא לו פרשת 'זכור', מה שאין עושים לצורך שאר הקריאות (מ"ב קלה, מו, ועי' באו"ה שם).

אם לאחר זמן נמצא שהספר שקראו בו 'זכור' פסול, אין צריך לחזור ולקרוא בס"ת אחר (הליכות שלמה יח, ד). כי לדעת כמה פוסקים יוצאים ידי המצווה בלא ס"ת, וי"א שצריך ס"ת אלא שיוצאים גם בס"ת פסול. ונראה שאם נמצאה הטעות באותה שבת, כיוון שתקנת חכמים שיקראו באותה שבת את פרשת 'זכור' – יחזרו לקרוא.

בתה"ד קח, למד מדברי הרא"ש, שמצוות 'זכור' צריכה להתקיים מהתורה בקריאה מס"ת בפני עשרה. וביארו כמה אחרונים שהטעם לכך, כי הזיכרון צריך לעורר למלחמה, והמלחמה מוטלת על הציבור, ולכן צריך לקוראה בציבור (קרן אורה, מהר"ם שיק). ונראה שגם לדעתו כשאין ציבור מצווה לקוראה ביחיד. ובשעה"צ תרפה, ה, תמה עליו, וסובר שדעת שאר הראשונים שהקריאה במניין מדרבנן בלבד. למעשה, מי שנמצא במקום שאין בו מניין, יקרא בתורה ביחיד. ואם אין לו ס"ת, יקרא מהחומש, שכבר למדנו שיש פוסקים שסוברים שמהתורה יוצאים ידי המצווה גם בלא ס"ת (עי' שו"ת בנין שלמה נד, כה"ח תרפה, לה).

לדעת מ"א, מי שלא שמע בשבת את פרשת 'זכור', יכול לצאת בדיעבד בשמיעת הקריאה של פורים – 'ויבוא עמלק'. ובמ"ב תרפה, טז, פקפק על כך, כיוון שנזכר בה רק מעשה המלחמה בעמלק ולא המצווה לזוכרו ולמחותו. ויש שהציעו שכאשר יגיעו בקריאה השבועית לפרשת 'כי תצא' שבספר דברים, שבסופה כתובה פרשת 'זכור', יבקש מהקורא לכוון להוציאו ידי מצוות הזכירה, וצריך שהקורא והשומע יכוונו לשם המצווה (מקראי קודש פרנק פורים ו). אולם מתוך חשש לשכחה, נלענ"ד שהטוב הוא שאותו יחיד יזדרז לקרוא ביחידות מס"ת את פרשת 'זכור', ובזה יצא ידי חובתו לדעת רוב ככל הפוסקים. ואם יזכור, יהדר אח"כ לצאת בקריאה שבפורים ובפרשת 'כי תצא'.

נחלקו האחרונים בטעם המצווה, ל'קרן אורה' היא כדי למחותו, ולאחר שיימחה עמלק אין עוד מצווה. ולמלאכת שלמה גם לאחר שיימחה, תשאר המצווה לזוכרו, מפני יסודות האמונה שבה (ועי' באנציקלופדיה תלמודית זכירת מעשה עמלק הערות 33-34).

[10]. נחלקו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה, ונפסק בשו"ע ס, ד, שצריכות כוונה. אמנם בדיעבד גם כשלא היתה כוונה מפורשת, כל היודע שקריאת 'זכור' נועדה לקיים את מצוות זכירת עמלק, היתה בידו כוונה עלומה, ויצא ידי חובה. אבל מי שלא ידע לשם מה קוראים פרשת 'זכור', לדעת המצריכים כוונה – לא יצא (ח"א, מ"ב ס, י). מי שלא שמע את כל המילים, אם שמע את עיקר עניין זכירת עמלק – יצא (הליכות שלמה יח, א).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן