עיקר גילוי התורה הוא בארץ ישראל, וכפי שכבר למדנו (לעיל ב) שאין נביא מתנבא אלא בארץ ישראל או למען ארץ ישראל. ואף מקום גילוי תורה שבעל פה הוא בארץ ישראל, שכן "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" (רמב"ם הל' ממרים א, א).
בבית הדין הגדול היו יושבים שבעים ואחד זקנים, ולבית דין זה, שנקרא גם סנהדרין גדולה, נתנה התורה סמכות לתקן תקנות ולגזור גזירות, ומצוות עשה לכל ישראל לשמוע להוראות בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (ועי' בפירוש הרמב"ן שם). ומי שאינו שומע להם עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם שם א, א-ב). לאחר שנתבטל בית הדין הגדול, סמכותם של חכמים נפגמה, ורק כהוראת שעה היו חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזירות. יותר מזה, לבית הדין הגדול היתה סמכות מוחלטת להכריע במחלוקות שבין החכמים, וכך היתה התורה אחת, ואחר שנתבטל, נתרבו הדעות ונתמעט אור התורה, עד שנעשתה התורה עדרים עדרים (רמב"ם שם א, ד).[1]
ולא רק שאלות הכלל שבהן עסק בית הדין הגדול קשורות לארץ ישראל, אלא אף דיני היחיד שבאים לפני בית הדין, כמו דיני מיתה, קנסות, מלקות ושאר הדינים, תלויים בארץ ישראל. שכן סמכותם של חכמי ישראל לדון בכל הדינים שבתורה תלויה ב'סמיכת חכמים', היינו בסמיכה שסמך משה רבנו את תלמידיו לדון בדיני התורה, והם סמכו את תלמידיהם אחריהם, וכך עברה הסמיכה מדור לדור. ורק בארץ ישראל מותר לרב לסמוך את תלמידו, אבל בחוץ לארץ אין הרב רשאי לסמוך את תלמידו (רמב"ם הל' סנהדרין ד, ד). כשלוש מאות שנה אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הגזירות גברו, והישוב היהודי בארץ נדלדל מאוד, ובתי המדרש כמעט שנסגרו, פסקה הסמיכה מישראל. ואף שהיו אז בבבל תלמידי חכמים גדולים ובתי מדרש עצומים, לא ניתן היה להמשיך את הסמיכה כי הם היו בחוץ לארץ. ומאז אין לחכמים סמכות עצמית לדון בדיני תורה, אלא רק בדינים שהכרחי לדון בהם, כדי לקיים את האומה, מותר לחכמים לדון בשליחותם של החכמים הסמוכים (גיטין פח, ב, ב"ק פד, ב, שו"ע חו"מ א, א; ב, א). הרי שקיומה של התורה תלוי בארץ ישראל.
גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, וכבר אין מקדשים את החודשים על ידי בית הדין, והחודשים מתקדשים על פי החשבון שקבעו חכמי ישראל, קיומו של החשבון תלוי ביהודים שנמצאים בארץ, שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (עי' ברכות סג, א). ואם חס ושלום היה איזה זמן שלא היו מתגוררים יהודים בארץ, כל חשבון החודשים היה מתבטל ובעקבותיו כל החגים. אבל הבטיח הקב"ה לישראל שלא יכלה את האומה הישראלית ואת אותותיה, וכך תמיד היו יהודים בארץ ישראל ובזכותם נמשכו החודשים והחגים בישראל (רמב"ם הל' קידוש החודש ה, יג; ספר המצוות מ"ע קנג; חת"ס יו"ד רלד).
זהו שאמרו חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה". וממילא מובן שכל הלומד תורה בארץ ישראל זוכה לברכה מיוחדת, וכמו שאמרו חכמים: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד), "אווירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח, ב). שבארץ ישראל מתגלה העומק הפנימי שבתורה, ולכן רוב הגילויים בסתרי תורה נתגלו בארץ. מתוך גילוי הפנימיות מתגלה האחדות שבתורה, ועל כן תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).
