עתה מובן מדוע גזר יהושע שכל שללה של יריחו יהיה חרם קודש לה' (יהושע ו, יז-יט), כדי שהצעד הראשון של ישראל בארץ יהיה נקי מכל נטייה גשמית, ובכך לקבוע בלבבות שכיבוש הארץ אינו בשביל מגמות חומריות בלבד, אלא בראש ובראשונה לשם בניית המקדש. לכן גם גזר שלא יבנו את יריחו בניין של קבע. "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (שם, כו). כל זאת כדי שיריחו העשירה והדשנה לא תהפוך לעיר מתחרה לשילה ולירושלים. וכך נהגו ישראל במשך דורות, שמקצת העולים לרגל היו באים ליריחו, ומשם היו מספקים מזון טוב לעולים לירושלים, וכך דובשה של יריחו היה מסייע לעבודת ה' שבמקדש.[4]
לכן חטאו של עכן, שחמד אדרת שנער וכסף וזהב, היה חמור כל כך, כי הוא פגם במגמה הקדושה של כיבוש הארץ. ורמזו חז"ל שבמעשהו גרם לסדק הראשון שהוביל אח"כ לחורבן הארץ. שכן אותה אדרת שנער היתה שייכת למלך בבל (בר"ר פה, יד). וכך לאחר שנים רבות, כשגברו העוונות, יכול היה אחד מבני בניו, נבוכדנאצר מלך בבל, להחריב את בית המקדש ולהגלות את ישראל. שהוא יכול היה לטעון שכבר מתחילה לא נכנסו ישראל לארץ לשם שמים, אלא ככל הגויים ישראל, ומה כל הגויים נבנים ונחרבים, אף ישראל כך.
באחת התקופות הרעות, שבהן נטו ישראל אחר התאוות ועבדו עבודה זרה, עברו על שבועת יהושע, ובנו את העיר יריחו, והיה בכך ביטוי לנטייתם אחר הגשמיות ולהפניית עורפם לקדושה שבירושלים. "וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (שהיה שר האוצר שלו) אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א' טז, לג-לד).
אפשר לומר שהמציאות של חורבן סדום ועמורה מבטאת את העובדה שעדיין אין ביכולתנו לקדש את החומריות באופן שלם, ולכן אם היו ישראל נכנסים לארץ וכל כיכר הירדן היתה דשנה כגן עדן, היה חשש גדול שיגררו אחר שפע הגשמיות, וישכחו לעלות לירושלים ולבנות בה את בית המקדש.
ולעתיד לבוא, כשהעולם יתוקן, יצא נהר מבית המקדש, והמים אשר בו יתרבו ויגאו, עד אשר יגיעו לים הקדמוני, הוא ים המלח, וירפאו את מימיו, והדגה תרבה בו מאוד והמדבר יחזור להיות כגן עדן. "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז, יב). וזה יהיה ביטוי לגילוי דבר ה' בשלמות, בשמים ובארץ, באחדות, כמו שנאמר (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
