שמואל הנביא נחשב לגדול נביאי ישראל אחר משה רבנו. אמרו חכמים (תענית ה, ב) שמבחינה מסוימת שמואל היה שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ". שעל ידי משה ואהרן נתגלתה הנהגת ה' בחיים הרוחניים שהיו לישראל במדבר, ואילו שמואל המשיך לגלות את דבר ה' בחיים הארץ ישראליים. מכוח פעולתו הכבירה של שמואל, שהיה סובב בערי ישראל, ומלמד תורה במסירות נפש שאין דומה לה, התעורר העם לחזור בתשובה, התפשטה ברכה גדולה, ולאחר שנים ארוכות שהפלשתים שעבדו את ישראל, מכוח הנהגתו של שמואל גברו ישראל על הפלשתים והכניעום והשיבו את הערים אשר לקחו מישראל, ולא הוסיפו עוד הפלשתים לבא בגבול ישראל כל ימי שמואל (שמואל א' פרק ז).
ויהי כי זקן שמואל, ובניו לא הלכו בדרכיו, ויתקבצו כל זקני ישראל ויאמרו אל שמואל: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". תגובתו של שמואל היתה קשה – "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, ד-ט).
ואכן שמואל מזהירם מפני העוצמה הרבה שניתנת ביד המלך, שעלולה להביא את המלכות לעריצות ושחיתות, עד שהעם יזעק אל ה' שיצילם מידי המלך. "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם ח, יט-כ). שמואל עדיין קיווה שה' ימנע את העם מלבחור מלך, אולם ה' אמר לו שמע בקולם, ושמואל התחיל בתהליך בחירת המלך, שבסופו נבחר שאול שנחבא אל הכלים מפני ענוותנותו. "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם, וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י, כג-כד). אולם היו בני בְלִיַּעַל שבזו לו, ולא הביאו לו מנחה, מפני שהיה צנוע מידי לטעמם.
לימים בא נחש העמוני לשעבד את תושבי 'יבש גלעד', ושאול הזעיק את העם, וניהל נגדו מלחמה מוצלחת, והעם התמלא הערצה לשאול מלכו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד".
ופתאום, בתוך השמחה הגדולה, התפרץ שמואל הנביא בדברים קשים ונוראים. בתחילה פנה לעם ואמר: אתם בקשתם מלך, והנה שמעתי בקולכם ואמליך לכם מלך. ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה, אִמרו לי לפני ה' ולפני מלככם: האם במשך כל הימים הללו קיבלתי אי פעם מאחד מכם טובת הנאה על שירותי המסור אתכם?! האם לקחתי מאחד מכם שוחד?! האם עשקתי מישהו מכם?! ויענו כולם: חס ושלום! לא עשקתנו ולא לקחת מיד איש מאומה. אז התחיל שמואל לומר להם דברי תוכחה קשים, איך תמיד ה' גמל עמהם חסד, והם פעם אחר פעם זנו אחרי אלהים אחרים. וכשבאה עליהם פורענות בעקבות חטאיהם, היו חוזרים וצועקים אל ה', וה' היה מצילם. ופתאום עכשיו הם שמחים במלך שבחרו, כאילו בזכותו ניצלו מאויביהם. והמשיך להזהירם, שאם ייראו את ה' באמת ויעבדוהו, יתקיימו הם ומלכם, אבל אם לא ישמעו בקול ה', תהיה יד ה' בהם ובמלכם. ולא נחה דעתו עד שאמר, הלא זמן קציר חיטים היום, אקרא אל ה' שיתן קולות ומטר, כדי שתראו עד היכן הגיעה רעתכם בבקשכם מלך.
"וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלוֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם. וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה. כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ – גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (שם יב, יח-כה).
לכאורה יש לשאול, מדוע פתאום שמואל התרעם כנגדם, הרי כבר הסכים למנות להם מלך, ומדוע חזר להוכיחם בדברים קשים? אלא שהוא ידע, שהואיל ומגמתם בבקשת מלך לא היתה לשם שמים, סופה של המלכות שתיחרב וישראל יגלו מעל אדמתם. כי כך הוא טבעו של כל דבר גשמי, שלבסוף הוא מתכלה, ורק ישראל חיים וקיימים מפני ששורשם רוחני. וכיוון שבקשתם את המלך נבעה ממניעים גשמיים בלבד, בסוף הכל ייחרב. על כך הצטער כל כך שמואל. וכדי למנוע את האסון העלול לבוא כיוון שמואל את תוכחתו.
אכן מלכות שאול נפלה. אולם שמואל בשליחות ה' מינה למלך את רעו הטוב ממנו, את דוד, וציווה אותו להכין את בניין המקדש, כדי לקבוע בישראל את מעמד הקודש שהוא מעל לכל. ודוד השתדל לתקן את הפגם, ולכן לא הרגיש בנוח כאשר גר בבית ארזים ואילו ארון האלוהים נותר בתוך משכן יריעות. אבל הנביא אמר לו בשם ה', כי אמנם ישראל לא נהגו כראוי שהשתהו בבניין המקדש, אולם מנגד אין לבנות את בית המקדש בחופזה, ועל כן בנו אשר ימשיך את מלכותו יבנה את בית המקדש (שמואל ב' פרק ז).
שלמה המלך מילא את צוואת אביו ובנה את בית המקדש. ואף הקדים והזדרז להשלים את בית ה' בשבע שנים, ואילו את ארמונו סיים בשלוש עשרה שנה. והיתה לכך משמעות רבה, מפני שארמון המלך כלל בתוכו את כל מרכיבי השלטון, כמו בימינו משרדי הממשלה והכנסת גם יחד. ושלמה הקדים לסיים את בניית בית המקדש, ללמד את העם כולו, כי המקדש קודם למלכות.
ואע"פ כן, הפגם הראשוני לא תוקן לגמרי, החשש של שמואל התקיים, המגמה הראשונה של בקשת המלך ככל העמים גברה, עבודת ה' לא תפשה את המקום המרכזי בחיי העם והמלכות, העוונות גברו והמלכות הסתאבה, עד שנחרב הבית ונחרבה הארץ וישראל גלו מאדמתם. ורק המורשת הרוחנית של הנביאים והמלכים הצדיקים נותרה בלבבות.
