ה – האם לומדי תורה מצווים להתגייס

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/06-04-05/

מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את מצוות הגיוס לצבא כדי להציל את ישראל מיד צריהם. אמרו חז"ל (סוטה מד, ב), שכל אלו שנזכרו שחוזרים מהמלחמה, כגון מי שבנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חיללו, או ארס אשה ולא לקחה, הכוונה רק במלחמת רשות. אבל במלחמת מצווה, והכוונה למלחמה של הצלת ישראל מיד צר – "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ז, ד).

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך, היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. ומה שהוכיח המלאך את יהושע על ביטול תורה (מגילה ג, א), הוא על כך שבלילה, בעת שלא עסקו בצרכי המלחמה – התבטלו מתורה. אבל על שעת האימונים והמלחמה לא הוכיחו. ואמנם מסופר שכאשר עמשא היה צריך לגייס חיילים, הגיע לחכמים, וכיוון שמצאם עוסקים בתורה, על פי ההלכה לא יכל לגייסם (סנהדרין מט, א). אלא ששם היה מדובר במלחמת רשות, שאינה דוחה תלמוד תורה. אבל כשיש צורך לגייס לומדי תורה למלחמת מצווה, להציל ישראל מיד צר, חובה לבטל תורה. ומה שאמרו (ב"ב ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה בדבר שאין בו ספק נפשות, אלא שמירה שעיקר כוונתה היתה למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (מ"ב שכח, לד). ואף שאמרו (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", הכוונה שערכה גדול יותר, אבל מצד החיוב, כאשר יש מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, הרי כל מצווה דוחה את מצוות תלמוד תורה, ועל אחת כמה וכמה מצוות הצלת ישראל מיד צר.

אמנם, לגבי יחידים המסוגלים להתעלות בתורה למען כלל ישראל, הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכל זמן שאין הצבא מוכרח לגייסם, מוטב שיידחו את הגיוס, ויתעלו בלימוד התורה, וילמדו על מנת ללמד תורה לרבים, ועל ידי כך יתרמו תרומה מכרעת לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל ולישוב הארץ. ובתנאי שיעשו זאת תוך כבוד גדול לחיילים המקיימים בגופם מצוות הצלת ישראל וישוב הארץ, מפני שרק באופן זה אכן יוכלו לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל.[5]


[5]. מו"ר הרצי"ה בירר סוגיה זו, כמובא בלנתיבות ישראל ח"א מאמרים כ-כג, ובמפורט בהערה בע' קסו-קסז (במהדורת בית אל). ולכל הדעות מלחמה להצלת ישראל היא מלחמת מצווה, כדברי הרמב"ם. ולדעת הרמב"ן והסוברים כמותו, יש מצווה להילחם גם כדי לכבוש את ארץ ישראל. ועיין שם בסוף ח"ב ע' תרז, בסיפורו של הרב שאר ישוב הכהן, שהתגייס לצבא במלחמת השחרור בעידודו של אביו הרב הנזיר. וסיפר לרצי"ה כי מפרסמים בשם מרן הראי"ה, עפ"י מה שכתב באגרות ראי"ה ח"ג תת"י, כי אסור לגייס בחורי ישיבה לצבא. והרצי"ה הזדעזע ואמר כי שם הובאו נימוקים לפטור בחורי ישיבה מגיוס לצבא אנגליה במלחמת העולם הראשונה, אבל אין הם שייכים כלל למלחמת מצווה של ארץ ישראל והצלת ישראל. בעקבות זאת הדפיס הרצי"ה את בירורי הדברים בנושא זה. וכיוצא בזה כתבו הרב רבינוביץ' ב'מלומדי מלחמה' עמודים 7-8, והרב גרשוני בתחומין ד' ע' 67. אמנם הרצי"ה הקפיד ללמד, שכאשר אין הכרח לגייס את כל הבחורים, אזי נכון שהלומדים על מנת ללמד ידחו את הגיוס. וכך עשו רוב תלמידיו בישיבת "מרכז הרב", שדחו את גיוסם למשך שנים רבות, ושרתו שירות קצר, ולבסוף התברר כי תרומת לימודם לביטחון ישראל היתה עצומה, תלמידיהם במכינות ובישיבות ההסדר הם מטובי החיילים בצה"ל.

לחשיבות ערך מצוות השירות בצבא אביא כאן סיפור ששמעתי מד"ר פיינגולד על הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו. לאחר שנים הקים ישיבה ברחביה שבירושלים. בין המקורבים אל הרב גוסטמן היה פרופ' אומן (חתן פרס נובל) ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים.

שלמה נהרג במלחמת שלום הגליל. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות. בחזרתם מההלוויה אמר "כולם קדושים". שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: "כולם? גם הלא דתיים"? פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר בהדגשה: "כולם! כולם!".

כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): "ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר". בעת שעלו היה כולו שקוע במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר ביידיש: "ד"ר פיינגולד, אתה לא ידעת שהיה לי בן, מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה…" ואז הרב נזכר שהוא מדבר ביידיש, וחזר על דבריו בעברית, כדי שבני המשפחה האבלים יבינו.

ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: "הבן שלי מאירקה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון. ועמדה לידי אשתו של המשגיח וגם את הילד שלה לקחו. ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע… הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות…"

והמשיך לספר, כי אחר שבנו נרצח, כדי להשיג מעט מזון להציל עצמם מן הרעב, לקח את נעליו הקטנות של בנו, כדי למוכרם בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפם תמורת גזר וקמח. אבל נתן בכל יום רק נעל אחת, כי לא יכל להבריח בפעם אחת את כל האוכל שהיה מקבל תמורת שתי הנעליים. הוא תיאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורים, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו, הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי, שהיתה נפוחה מקור ורעב. הרבנית סירבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: "יש לך אשה וילדה, למה תיתן לי את האוכל". כשהשיב לה: "יש לי מספיק", הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם" (ויקרא כו, כט).

ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית"! קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: "ניחמתני, ניחמתני".

כשהגיעו בניו של ד"ר פיינגולד לקראת גיל גיוס, שאל את הרב גוסטמן, שהיה נערץ על כל גדולי הרבנים, גם מחוגי החרדים: "מה כתוב בתורת משה, הולכים לצבא או לא?". השיב הרב גוסטמן: "בתורה של משה רבנו כתוב: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (כך אמר משה רבנו לבני ראובן וגד). ואז הלך הלוך וחזור בחדר, כשיד ימינו חצי מורמת כמנהיג, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים, כל פעם בקול חזק יותר.

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן