חייל שמפקדיו או חבריו פגעו באפשרותו לקיים אחת ממצוות התורה, חובה עליו להתלונן על כך בכל הכלים החוקיים המקובלים. ומצווה זו מחייבת יותר מהמצווה הרגילה המוטלת על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו שחוטא.
מצוות התוכחה צריכה לנבוע מתוך אהבה ואחריות, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה. וכן אמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש (להלן ז, ג, על חומרת חובת המחאה ועונשה).
חובת התוכחה היא אפילו פעמים רבות, וכפי שאמרו חכמים: "הוֹכֵחַ – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). וזאת בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או כאשר התוכחה היא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.
כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, מצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).
מצוות התוכחה מחייבת גם כאשר היא כרוכה באי נעימות, כגון בשעה שצריכים להוכיח אדם שמתעמר בחבירו, ואפילו אם יש חשש שמקבל התוכחה יעניש את המוכיח או אף ירצה להכותו, חובה לקיים את מצוות התוכחה (רמב"ם הל' דעות ו, ז; להלן ז, ה).
נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שכל זמן שיש סיכוי קטן שהיא תועיל – חובה להוכיח. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים לנהוג שלא כהלכה.
אצל חיילים דתיים רבים נדמה שכל תלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקדים ופגיעה בצבא ומרידה במלכות, כפי שהיה בימי השלטון המלוכני. ואף על פי כן הורתה התורה למחות כנגד חטאי המלכות. על אחת כמה וכמה כיום, שהתלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. שכן כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.[9]
רצוי להפנות את התלונה גם לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות. וכן לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות. בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת שמעוניינים לסייע בכך.
כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה. יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.
לעיתים החייל שיתלונן עלול לסבול מהתעללות מצד מפקדיו וחבריו, ואזי יש לשקול לדחות את התלונה לסיום תקופת שירותו איתם. אמנם כעיקרון כל שתלונתו מוצדקת, המערכת צריכה לעמוד לצדו, וכדאי שיתייעץ על כך עם רבנים שמכירים את הצבא.
בשנת 2015 התקבלו בנציבות 6,371 קבילות, מתוכן 61.06 אחוזים נמצאו מוצדקות. הקבילות בנושאי דת היו 0.4 אחוזים בלבד מכלל הקבילות. ניתן להעריך שאם כל החיילים הדתיים היו מתלוננים על ענייני דת כפי שהם מתלוננים על דברים אחרים, אחוז ניכר מהתלונות בצבא היו על ענייני דת, ומן הסתם מצבו הדתי של צה"ל היה משתפר ללא היכר. זה לא קורה כי מתרשלים בקיום מצוות התוכחה שהיא מצווה מהתורה.
