יב – נשים בצבא

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/06-04-12/

אף שגם נשים מצוּות בהצלת ישראל ובמצוות ישוב הארץ, לא ציוותה התורה את הנשים להתגייס לצבא, שאין דרכן בכך. כפי שאמרו חכמים, שאין דרך אשה לכבוש (יבמות סה, ב), ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב, ב). לכן לא מצינו שנשים יצאו למלחמה, לא בתקופת בית ראשון ולא בתקופת בית שני. ואף שאמרו חכמים במשנה (סוטה מד, ב): "במלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (מלכים ז, ד). כמה מפרשים בארו, שכיוון שהחתן יצא מחדרו למלחמה, ממילא יצאה הכלה מחופתה וחזרה לביתה. ורבים ביארו, שהואיל ועוסקים במלחמת מצווה, אף הנשים מצוּות לסייע למלחמה, אלא שהן מסייעות בתפקידים עורפיים, ומספקות מים ומזון (רדב"ז, תפארת ישראל, רש"ש).

וכבר למדנו (הלכה ו), שבמחנה ישראל צריכים להישמר מכל דבר שאינו צנוע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". והכוונה שצריך להיזהר אפילו מהרהורי עבירה, כפי שפירשו חז"ל (ע"ז כ, ב): "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר (שם טו): "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ומזה שנקטה התורה 'עֶרְוַת דָּבָר', למדו שצריך להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים, הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חכמים למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (עי' תנחומא כי תצא ג). נמצא אם כן, שמציאותן של בנות עם בנים בתנאי צבא מנוגדת להדרכתה של התורה. וכן פסקה הרבנות הראשית לישראל, שאסור לבנות להתגייס לצבא.

אבל הנשים משתתפות בקיום המצווה בזה שהן מעודדות את הגברים להתגייס לצבא ומקיימות את החיים האזרחיים בעורף, ובשעת הצורך מסייעות לצבא בתפקידים עורפיים.[10]


[10]. עוד יש איסור לאשה ללבוש כלי גבר, ובכלל זה כלי נשק. ולכן יעל הרגה את סיסרא ביתד ולא בחרב (נזיר נט, א). אולם נראה פשוט, שאם לא היתה לה יתד, היתה צריכה להורגו בחרב, שפיקוח נפש דוחה איסור זה. וכפי שלמדנו שלשם הצלת ישראל, יעל עשתה עבירה לשמה, כמבואר בנזיר כג, ב. וכן באג"מ או"ח ד, עה, התיר לנשים בשעת סכנה להצטייד בכלי נשק. ועי' בדברי הרצי"ה ב'לנתיבות ישראל' ח"א עמ' קסו (הוצאת בית אל) בהערה, ועמדתו היתה שגם נשים שייכות למצווה. ועי' ב'לאור ההלכה' לרב זווין, עמ' כד-כז (הוצאת קול מבשר), ובתחומין ד' עמ' 79 מאמר מהרב שביב. ונלענ"ד שאכן נשים חייבות במלחמת מצווה להצלת ישראל, וכפי שמשמע מפשט המשנה, וכדברי החינוך במצווה תכה, הנוגעת לכיבוש הארץ. אלא שבפועל הן פטורות משתי סיבות: א) אין דרכן בכך. מפני שתפקידן לקיים את המשפחה, הן מצד גידול הדורות הבאים והן מצד ערך החיים בהווה, שאם אין משפחות אין עם ואין על מה להילחם. במילים אחרות, אפילו בשעת מלחמה העם צריך איזון, ויחד עם זה שהגברים משקיעים את עצמם במלחמה, הנשים צריכות להמשיך לקיים במידת האפשר את שגרת החיים בעורף. ב) מפני שערבוב גברים ונשים במחנה פוגע בצניעות ובקדושה, וגם פוגע בריכוז הנדרש לצורך המלחמה. מצד היסוד הראשון אין ראוי שיתגייסו, ועפ"י היסוד השני אסור שיתגייסו. ושני היסודות הללו רמוזים בדברי האבן עזרא דברים כב, ה: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר – נסמכה בעבור צאת למלחמה, כי האשה לא נבראה כי אם להקים הזרע, ואם היא תצא עם האנשים תביאם בדרך לידי זנות". אלא שכיוון שביסוד המצווה נשים שייכות כגברים, סתמו כך חכמים בלשונם "במלחמות מצווה הכל יוצאין… וכלה מחופתה". ולמדנו מזה, שגם עליהן יש מצווה לסייע במה שאפשר במסגרת תפקידן הנשי. ראשית, בזה שיקיימו את העורף ויעודדו את הגברים (ואולי לכן הכלה צריכה לצאת מחופתה, שאם לא תצא, גם החתן לא יצא למלחמה). וכשיש צורך גם יספקו מים ומזון, היינו ימלאו תפקידים עורפיים. ואם יגיע ח"ו מצב שבו יהיה הכרח גמור שגם נשים יתגייסו, ובלעדיהן ח"ו לא נוכל לשרוד, יהיו חייבות להתגייס למלחמה, אלא שיהיה צורך להתאמץ מאוד כדי למנוע ערבוב בנים ובנות שלא בצניעות.

למעשה ההדרכה של רוב ככל הרבנים והמחנכים והמחנכות, שאין לנשים שומרות תורה ומצוות להתגייס לצבא, ואף שאין זה איסור מוחלט כאכילת בשר וחלב (גם מו"ר הרצי"ה לא הסכים לומר שיש בזה איסור מוחלט), כיוון שהניסיון מצביע על כך שהגיוס לצבא פוגע ברמתן הדתית של חלק מהבנות, הרי שבפועל הוא מוביל לאיסורים רבים, ועל כן מבחינת חשיבותה, הדרכה זו בעלת משקל גדול ממשקלו של איסור רגיל ומוחלט. לדעת רוב ככל הרבנים הדרכה זו היא כוללת ונחרצת לגבי כל הבנות הדתיות הצעירות, ובכללן גם בנות שברור שלא יפגעו באופן אישי (הדרכה זו לא נאמרה לנשים מבוגרות במסגרת קבע). אמנם יש רבנים ועמם מחנכים ומחנכות שמתוך היכרות קרובה עם בנות החוג שלהם (כעין מודרן אורתודוכס) שסבורים שעם הכנה וליווי, ביחידות מתאימות, אין חשש שיינזקו. ובנות השייכות לאותן הקהילות שרוצות להתגייס על פי הדרכתם ולאחר ייעוץ אישי, ליחידות שבהן ניתן לשמור יחסית על כללי הצניעות – יש להן על מה לסמוך, שכן ההדרכה התורנית תלויה גם בקהילה ובאדם. אבל לכתחילה עדיף לנהוג כדעת רוב ככל הרבנים ולא להתגייס.

פורסם בקטגוריה ד - מהלכות צבא ומלחמה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן