כאשר נצרכים ישראל לפתוח במלחמה נגד ממלכה או עיר, ציוותה התורה לקרוא לה תחילה לשלום, שנאמר (דברים כ, י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". הצעת השלום פירושה הצעת כניעה, וכמו שנאמר (שם כ, יא): "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". והכוונה – קבלת שלטון ישראל, תשלום מיסים וסיוע לכל צרכי ישראל. בנוסף לכך, קבלת יסודות האמונה והמוסר הכלל עולמיים, שהם שבע מצוות בני נח (רמב"ם מלכים ו, א). ואלו הן שבע המצוות: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה וגזל, איסור ברכת השם (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי והחיוב למנות בתי דינים שישפטו משפט צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.
גם לפני שיוצאים למלחמה להכרית את זרעו של עמלק, יש לקרוא להם לשלום, היינו להציע להם שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים ומעלים מס לישראל, ובזה יפסיקו להיחשב עמלק. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם (כך משמע מהרמב"ם וכס"מ מלכים ו, א-ד. פנה"ל זמנים יד, ח).
וכך עשה יהושע. לפני שעבר את הירדן, שלח שלושה כתבים לכנענים יושבי הארץ. בראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח – יברח. בשני שלח: מי שרוצה לעשות שלום – ישלים. ובשלישי כתב: מי שרוצה לעשות מלחמה – נילחם בו. ואמנם הגִרגשים החליטו לברוח, והלכו לגור באפריקה, ומצאו שם מקום טוב (ירושלמי שביעית פ"ו מ"א, דברים רבה ה, יג).
אם כן לכאורה יש לשאול: מדוע היו צריכים הגבעונים (יהושע ט) להערים ולעשות עצמם כאילו באו ממקום רחוק? לדעת הרמב"ם, מפני שרצו לכרות ברית עם ישראל, ואילו השלום שהציע להם יהושע לא היה כברית אלא שיהיו למס ויהיו כפופים לישראל. וכיוון שהגבעונים הטעו את ישראל, לא היו חייבים לקיים את הברית שכרתו עימם. אלא שאם היו מפירים את שבועת הנשיאים היה נגרם חילול השם, ולכן קיימו עמהם את הברית. ולדעת הראב"ד, הגבעונים יכלו לקבל את הצעת השלום כל זמן שישראל לא עברו את הירדן, אולם לאחר שעברו את הירדן כבר התחילה המלחמה ואיבדו את ההזדמנות לקבל את הצעת השלום (רמב"ם מלכים ו, ה).
כאשר יש חשש שתוך הקריאה לשלום האויב יתקוף אותנו ונספוג מזה אבדות, אין לקרוא לו לשלום.[11]
