חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

טז – השאלה על דין אשת יפת תואר

לכאורה ישנה בתורה מצווה תמוהה, לפיה מותר לחיילים לקחת לעצמם נשים מבנות העם שנלחם נגדנו, שנאמר (דברים כא, י-יד): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

כדי להבין את המצווה צריך לבאר תחילה שבימי קדם היו המנצחים עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית. לכן ביקש שאול המלך להיהרג בחרבו ולא ליפול בשבי הפלישתים. היו ששחטום כקרבן על מזבחות אליליהם, והיו שנלקחו לשעשועי דם, ושימשו כגלדיאטורים למלחמות נגד חיות טרף או בינם לבין עצמם עד שנהרגו.

הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות היתה 'פריבילגיה', אותן לא הרגו אלא בתחילה היו החיילים אונסים אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכון לקובה של זונות או מכרון לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכל לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים, שכאשר הבינו שתבוסתם קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. ותקווה קטנה היתה בלב, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואם תזכה ללדת לו ילד, מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות מרעב. גם ההורים עזרו לבנותיהן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בתן, ואולי באופן זה ימשיך זרעם להתקיים בעולם. שכן את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שהרי פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות היתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם.

במאות השנים האחרונות, החל בארצות המפותחות תהליך הדרגתי של שיפור במעמדו החוקי של האדם, ויחד עם ביטול העבדות באירופה, התבטל הנוהג למכור את בני העם המובס לעבדים ושפחות. אמנם עד לאחר מלחמת העולם השנייה עוד היו רגילים להעביד את השבויים בפרך עבור הממלכה או המדינה המנצחת. לגבי ביזה ואונס: עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, למשך שלושה ימים החוק הסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים החלו לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה.[13]


[13]. אמנת ז'נבה הראשונה נקבעה בשנת 1864 בה הוסכם להעניק טיפול רפואי ללוחמי האויב הנופלים בשבי. את החיילים הבריאים והמחלימים יכלו להעמיד לדין על עצם היותם אויבים ולהענישם במוות או עבודת פרך, או כפי שהוסכם בין שני הצדדים הלוחמים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן