א – מגורי נכרים בארץ ישראל

פורסם בקטגוריה ה - שמירת הארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/06-05-01/

שני איסורים נזכרו בתורה, ביחס למגורי נכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". והשני איסור פרטי שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנכרי, כדי שלא לתת חניה בקרקע, שנאמר (ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים…" נחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה, כלפי איזה גויים נאמרו האיסורים הללו. שלוש דעות עיקריות נאמרו בזה:

לדעה הראשונה, איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" חל על שבעת עמי כנען בלבד, שבהם עסקה התורה בצוותה את בני ישראל בעומדם להיכנס לארץ. אבל איסור "וְלֹא תְחָנֵּם" חל גם על עמים אחרים, כפי הדעה השנייה או השלישית שבהמשך (רש"י, ראב"ד, סמ"ג).

הדעה השנייה סוברת שהאיסורים חלים בכל הדורות על עובדי עבודה זרה או אנשים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח, שבהם החשש שמא יחטיאו את ישראל. אבל מי שבפועל אינו עובד עבודה זרה ושומר שבע מצוות בני נח, אין לגביו איסור (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה). ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

הדעה השלישית סוברת, שכל גוי שאינו מוגדר כ'גר-תושב', נצטווינו שלא ישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. כדי להיות 'גר-תושב' צריך לעמוד בשני תנאים, לשמור שבע מצוות בני נח, ולהאמין בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות המוחלטת של עם ישראל על ארצו כציווי התורה. אלא שהוסיף הרמב"ם, שבזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל 'גר-תושב', וממילא כיום, שאין היובל נוהג, לפי הדעה השלישית אין היתר להשאיר גויים בארץ. והטעם לדעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך. וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).[1]


[1]. הדעה שאיסור "לא ישבו בארצך" חל רק על שבעת העמים היא דעת רש"י גיטין מה, א; ראב"ד הל' ע"ז י, ו; סמ"ג לאוין מ"ז מ"ט. אמנם נראה שגם לדעתם איסור "לא תחנם" חל על כל הגויים (כדעה השנייה או השלישית). ובדעת הרמב"ם בהל' ע"ז י, ו, נחלקו. לדעת הכסף משנה כל שבפועל שומר שבע מצוות, אין איסור להשאירו בארץ. וכך הסכים במזבח אדמה. וכך היא הדעה השנייה. אולם הרוב הבינו שלדעת הרמב"ם, רק מי שנתקבל כ"גר-תושב" בבית דין רשאי לגור בארץ, וכיום אין אפשרות לקבל גר-תושב. וכך הבין הראב"ד (אף שהוא עצמו סובר אחרת), וכך הבינו המגיד משנה ומנחת חינוך. הרב רבינוביץ' ביד פשוטה (הל' ע"ז י, ז) מחלק בין שני סוגי גר-תושב, האחד שהתקבל באופן מסודר בבית דין ונתחייבנו להחיותו, וזה רק כשהיובל נוהג. ויש שבפועל הוא נוהג כגר-תושב ואין איסור שיגור בארץ אבל אין מצווה להחיותו.

עוד סוברים כדעה השלישית – הריטב"א מכות ט, א, וכפתור ופרח. וכך משמע מילקוט שמעוני משפטים רמז שסא. לעומת זאת מהמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג לג, משמע כדעה השנייה, וכן מהרד"ק שמואל ב' כד, כג, וכך מהיראים סימן שטו. ככלל, איסור "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" תואמים, וכ"כ הרב קוק, וכן מבואר בתשובת הרב גורן להלן סימן א' סעיף ח' עמוד 232, וסימן ב' תשובה ג', עמוד 254.

במחלוקת זו תלויה השאלה, האם אפשר למכור לישמעאלים את השדות בשמיטה. לדעת הנצי"ב ועוד כמה אחרונים, הלכה כדעה השלישית, ועל כן אסור למכור לגוי את השדות בשמיטה. והתומכים בהיתר המכירה, ובהם ר' יצחק אלחנן, הרב מקוטנא והרב מוהליבר, ואחריהם מרן הרב קוק, סמכו בשעת הדחק על הדעה השנייה, שמתירה למכור שדות בארץ ישראל למי שבפועל מקיים שבע מצוות בני נח. ואף זאת רק במכירה שנועדה לשנה אחת, ועל מנת להחזיר, וכדי לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ.

פורסם בקטגוריה ה - שמירת הארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.