א – מגורי נכרים בארץ ישראל

פורסם בקטגוריה ה - שמירת הארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/06-05-01/

החזון הגדול של עם ישראל בארצו, שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, ובהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, וכל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה, ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל  הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של 'גר תושב'. אמנם הדרך עוד ארוכה להגשמת החזון, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.

לפיכך עלינו ללמוד את שני האיסורים שנזכרו בתורה ביחס למגורי נכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". והשני איסור פרטי שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנכרי, כדי שלא לתת חניה בארץ, שנאמר (שם ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים…" נחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה, כלפי איזה גויים נאמרו האיסורים הללו. שלוש דעות עיקריות נאמרו בזה:

לדעה הראשונה, איסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" חל על שבעת עמי כנען בלבד, שבהם עסקה התורה בצוותה את בני ישראל בעומדם להיכנס לארץ. אבל איסור "לֹא תְחָנֵּם" חל גם על עמים אחרים, כפי הדעה השנייה או השלישית שבהמשך (רש"י, ראב"ד, סמ"ג).

לדעה השנייה, איסורים אלו חלים בכל הדורות על עובדי עבודה זרה או אנשים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח, שלגביהם קיים החשש שמא יחטיאו את ישראל. אבל מי שראוי להיחשב 'גר תושב', היינו מי ששומר שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות של עם ישראל על ארצו כציווי התורה, אין לגביו איסור (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה). אלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה וגזילה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

לדעה השלישית, כל גוי שלא התקבל בבית דין למעמד של 'גר-תושב', נצטווינו שלא ישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. ובזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל 'גר-תושב', וממילא כיום, שאין היובל נוהג, אין היתר להשאיר גויים בארץ. והטעם לדעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך. וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).[1]


[1]. הדעה שאיסור "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" חל רק על שבעת העמים היא דעת רש"י גיטין מה, א; ראב"ד הל' ע"ז י, ו; סמ"ג לאוין מ"ז מ"ט. אמנם נראה שגם לדעתם איסור "לֹא תְחָנֵּם" חל על כל הגויים (כדעה השנייה או השלישית). ובדעת הרמב"ם בהל' ע"ז י, ו, נחלקו. לדעת הכסף משנה כל שבפועל שומר שבע מצוות, אין איסור להשאירו בארץ. וכך הסכים במזבח אדמה. וכך היא הדעה השנייה. אולם רוב הפוסקים הבינו שלדעת הרמב"ם, רק מי שנתקבל כ'גר-תושב' בבית דין רשאי לגור בארץ, וכיום אין אפשרות לקבל גר-תושב. וכך הבין הראב"ד (אף שהוא עצמו סובר אחרת), וכך הבינו המגיד משנה ומנחת חינוך. הרב רבינוביץ' ביד פשוטה (הל' ע"ז י, ז) מחלק בין שני סוגי גר-תושב, האחד שהתקבל באופן מסודר בבית דין ונתחייבנו להחיותו, ולמעמד כזה ניתן להגיע רק כשהיובל נוהג. ויש נוכרים שנוהגים בפועל כגר-תושב ואין איסור שיגורו בארץ אבל אין מצווה להחיותם.

עוד סוברים כדעה השלישית – הריטב"א מכות ט, א, וכפתור ופרח. וכך משמע מילקוט שמעוני משפטים רמז שסא. לעומת זאת מהמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג לג, משמע כדעה השנייה, וכן מהרד"ק שמואל ב' כד, כג, וכך מהיראים סימן שטו. ככלל, איסור "לֹא תְחָנֵּם" ו"לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" תואמים, וכ"כ הרב קוק, וכן מבואר בתשובת הרב גורן להלן סימן א' סעיף ח', וסימן ב' תשובה ג'.

מחלוקת זו היא אחד מסעיפי המחלוקת על 'היתר המכירה' בשביעית. לנצי"ב ועוד כמה אחרונים, הלכה כדעה השלישית ולכן אסור למכור לגוי את השדות בשמיטה. והתומכים בהיתר המכירה, ובהם ר' יצחק אלחנן, הרב מקוטנא והרב מוהליבר, ואחריהם מרן הרב קוק, סמכו בשעת הדחק על הדעה השנייה, שמתירה למכור שדות בארץ ישראל למי שבפועל מקיים שבע מצוות בני נח. ואף זאת רק במכירה שנועדה לשנה אחת, ועל מנת להחזיר, וכדי לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ (פנה"ל שביעית ויובל ז, ו, 5).

פורסם בקטגוריה ה - שמירת הארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן