יסוד חשוב לאיסור הנסיגה מחלקי ארץ-ישראל מובא בתלמוד (ערובין מה, א) בסוגיה העוסקת בדיני שבת ופיקוח נפש. כידוע מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לחלל שבת לשם הצלת ממון. ולכן אמרו חכמים שאם באו גויים לגנוב ממון מעיירות ישראל, אסור לחלל שבת ולצאת נגדם עם כלי נשק כדי להבריחם. וכל זה אמור לגבי עיירות שאינן יושבות על הגבול, אבל אם באו הגויים לגנוב אפילו דבר מועט כמו תבן וקש מיישובים הסמוכים לגבול, אזי צריך לחלל את השבת, לסכן נפשות ולצאת נגדם בכלי נשק – כדי להציל את התבן והקש. מפני שאם ניתן להם היום לגנוב תבן וקש, מחר הם יבואו לשדוד יישובים ולהרוג נפשות. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח שכט, ו).
כלומר חכמים הבחינו בחכמתם, שאם נוותר לגויים אפילו על קש ותבן במקומות הסמוכים לגבול, נאבד את כושר הרתעתנו, וממילא תאבונם של אויבינו יגבר, ולאחר מכן ירצו לכבוש את נחלותינו ולסכן את נפשותינו. לכן קבעו הלכה, שצריך לחלל שבת ולסכן נפשות במלחמה – כדי להגן על ממונם של אלו המתגוררים סמוך לגבול. לפי זה ברור, שאסור לוותר לגויים על שום חלק משטחי יהודה ושומרון והגולן, משום שכל ויתור על ממון ליד הגבול, וקל וחומר ויתור על שטחים הסמוכים לגבול, יגביר את תאבונם של אויבינו, והדבר עלול ח"ו לקרב את המלחמה הבאה.
אמנם אם כל המומחים הצבאיים היו קמים ואומרים, שאם ניסוג אכן נשיג שלום אמיתי, יתכן והיינו אומרים שנשתנו הזמנים וכיום אין סכנת נפשות בנסיגה. אבל בפועל רבים מהמומחים הצבאיים סוברים שכל נסיגה תסכן את מדינת ישראל, ולכן אין לנו אלא דברי חכמים, ואסור לוותר אפילו על קש ותבן בעיירות שעל הגבול, וקל וחומר שאין לתת חלקים מארץ ישראל לידי אויבינו.[7]
