שאלה נוספת ישנה בסוגיה זו, האם עדיף שחיילים יודיעו מראש ובפומבי שלא יסייעו בנסיגה, או שדי בכך שבפועל לא יסייעו לעבירה, אבל עדיף שלא יודיעו על כך מראש.
יש סוברים, שההודעה הפומבית על סירוב עלולה לפגוע בצבא, שכן הצבא נשען על נורמת הציות לפקודות, וסרבנות פומבית עלולה לפגוע בלכידותו. ועל כן עדיף שהחייל לא יודיע על כך ברבים, ורק אם יגיע ח"ו למצב שכזה, יפנה למפקדו ויאמר לו, כי אינו מסכים להשתתף בדבר עבירה חמור שכזה.
בשנת תשס"ה, בעת החרבת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, היתה דעת מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא זצ"ל, ועמו עוד רבנים, שרצוי שהחיילים יודיעו על כך בפומבי בהקדם האפשרי. והטעם, מפני מצוות התוכחה, ומפני הסיכוי שהודעת חיילים רבים בצירוף לעוד פעילויות ציבוריות, אולי יגרמו לביטול גזירת הגירוש והנסיגה. לעומת הטענה שסירוב פומבי עלול לגרום לפגיעה קשה בצה"ל, עד שלא יוכל אח"כ להילחם כראוי באויב, יש להשיב, כי טענה זו צריכה הוכחה. היכן מצינו שסירוב לפעול כנגד אזרחים מפורר צבא. ואי אפשר לדחות על ידי חששות לא מבוססים את מצוות התוכחה ואת החובה לנסות לסכל את העבירה הציבורית החמורה הזו.
בזמנו גם הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה הרב הראשי לצה"ל ואח"כ למדינת ישראל, לא חשש לזה. וסבר שראוי שהחיילים יודיעו כי יסרבו פקודה בפומבי. ורק לצורך חיילים שרוצים להתקדם בשירות הצבאי לקצונה וחוששים שמא הצהרה מוקדמת תגרום לפגיעה בתוכניתם, הסכים שלא יודיעו דבר, אבל בשום פנים לא הסכים להתיר שיתנו רושם למפקדיהם כאילו הם מסכימים לקיים את הפקודה, אלא רק הסכים שישתקו ולא יענו (להלן בתשובותיו סימן ה', ועי' בהערה שם).[13]
ולכך הסכים גם הרב גורן, כפי שפורסם בגיליון רבני יש"ע מס' 14. ודבריו הובאו בתשובות בהמשך סימן ה'. וע"ש בהערה על הרקע לכך. מ"מ העמדה שפרסמתי אז בגיליון רבני יש"ע, כי אין לעשות את הסירוב לפומבי ובוטה, גרמה אכן להפחתת מתח בצבא, מפני שהקצינים פטרו את החיילים שרצו לסרב מלהשתתף בפינוי מחנות או מאחזים. יתר על כן, הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, אמר לנו בשיחה, כי זו היתה ההוראה לקצינים, להימנע מעימות עם חיילים שירצו לסרב, ורק במקום שהיה מפקד "שאינו חכם" כדבריו, נוצרה בעייה. וגם אז כאשר המקרה הגיע לדרגים הגבוהים, הסתירו את "הבעיה" ופטרו כמעט את כל החיילים שסירבו מעונש.
בשנת תשס"ה, היה נראה כי יש סיכוי שההודעה של חיילים מראש, בצירוף של עוד גורמים, תוכל לבטל את גזירת הגירוש, וממילא יש בה חיוב של "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". בנוסף לכך העבירה בשנת תשס"ה היתה חמורה יותר – החרבת ישובים וגירוש יהודים (ולא רק פינוי מחנות). ומנגד, לא הוכח כלל כי סירוב פומבי לביצוע פקודה שאינה שייכת לתפקידו של צה"ל תפגע בחוסנו. להיפך, יש מקום לומר שדווקא סירוב פומבי ישמור לטווח ארוך על צה"ל כמי שתפקידו להגן מפני האויב ולא לתפקידים אחרים. וכך הורה הרב שפירא זצ"ל. ויש להוסיף, כי אם חיילים רבים יוכרחו לעשות דברים המנוגדים לאמונתם, לטווח ארוך לא יוכלו להרגיש הזדהות עם צה"ל, ודווקא זה עלול לפורר את צה"ל. לפיכך שיניתי את עמדתי מ"שב ואל תעשה" ל"קום עשה", שמוטב שכל חייל יודיע בפומבי שלא ישתתף באיסור החמור. ורק לקצינים ושוטרים שזו פרנסתם, הצעתי להסתיר את דעתם, ולמצוא דרכים להשתמט מביצוע האיסור.
בפועל, דווקא אלה שהודיעו מראש כי יסרבו לא הועמדו בפני הניסיון, והצבא התאמץ שלא לשולחם לתפקידי הגירוש וההחרבה. ואילו אלה שהסתירו את עמדתם הועמדו בניסיון, ויש שנכשלו. וה' יעזור שבזכות הברכיים אשר לא כרעו לפקודה, יחזור צה"ל למלא את ייעודיו להילחם מלחמות ה' למען העם והארץ.
