חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

טו – מלכות דוד והאם נהגו בית חשמונאי כדין

לקראת סיום הפרק נזכיר הלכה בקשר למלכות. נאמר (בראשית מט, י): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", פירשו חכמים (סנהדרין ה, א): "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה – אלו ראשי גליות שבבבל, שרודים את ישראל בשבט. וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו – אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה ברבים". דייק הרמב"ן מלשון "לֹא יָסוּר", שרק לאחר שנתמנה דוד למלך, אין יותר למנות את ראשי העם משבטים אחרים, אבל לפני כן היה אפשר למנות מלך משבטים אחרים. ועל כן נתמנה שאול משבט בנימין. עוד פירש הרמב"ן, שכיוון שבאותו הזמן בקשו ישראל את המלך באופן שאינו ראוי, כי שמואל הנביא הנהיגם על פי ה' באופן שלם, ציווה ה' את שמואל למנות את שאול שהיה משבט בנימין.

הוסיף הרמב"ן: "ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה". אלא רק לצורך שעה אפשר למנות מלך משבט אחר, עד שיתמנה מלך משבט יהודה, ולכן אמרו חכמים שאם ממנים מלך משבט אחר – אין מושחים אותו, כדי להבליט שמלכותו זמנית. ועל כך נענשו החשמונאים שמלכו בימי בית המקדש השני. ואף שהיו חסידי עליון, ואלמלי הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, נענשו עונש גדול, וארבעת בני חשמונאי הזקן, החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, עד שבסוף הכרית הורדוס את כל זרעם (ב"ב ג, ב). מפני שהיו צריכים לחתור למינוי מלך משבט יהודה. לא זו בלבד, אלא חטא נוסף היה בידם, שהם היו כהנים, והכהנים נצטוו לשמור את כהונתם, ואילו הם שמשו במקביל בתפקיד המלך והכהן הגדול. מסתבר שהעיסוק בענייני המלוכה הפריע לעבודת הקודש, ומי יודע אם לא חטא זה גרם שהשכינה לא חזרה לשרות בבית המקדש השני כפי ששרתה בבית המקדש הראשון. וכן מן הצד השני, מסתבר שהעיסוק בכהונה פגע בהתמסרות המלאה לענייני המלכות.

אמנם לרשב"א (שו"ת ד, קפז) אין ציווי שלא למנות מלך משבט אחר, אלא הבטחה שמלכות שבט יהודה תהיה קבועה. והר"ן בדרשותיו (דרוש ז') סובר שאין תלונה על מלכי חשמונאי, כי הצוואה של יעקב היתה שרק כאשר תהיה לישראל מלכות עצמאית, תינתן בידי שבט יהודה, אבל החשמונאים מלכו בחסות מלכויות יוון ואח"כ בחסות רומא, ולכן אין בידם איסור. ואע"פ כן, רבים קיבלו את דעת הרמב"ן, שהחשמונאים היו צריכים להשתדל יותר למנות מלך משבט יהודה, ולהפריד את המלוכה מהכהונה. וכפי שבני ארץ ישראל בתקופת התנאים והאמוראים השתדלו למנות נשיאים משבט יהודה, ואף שלא היו יורשים דרך בנים מכל מקום היו יורשים דרך בנות (ע"ע בציץ אליעזר יט, כו).

ראוי להזכיר כי רעיון הפרדת הרשויות המקובל במדינות המודרניות יסודו בתורה, כאשר החלוקה בתורה היא לארבע רשויות: א) מלוכה. ב) שופטים, כשכל ההחלטות העקרוניות היו נקבעות על ידי בית הדין הגדול שבירושלים, והדינים הפרטיים היו נידונים בבתי הדין שבכל מקום ומקום. ג) כהונה, שמרכז עבודתה בבית המקדש, וענפיה מתפשטים לכל גבול ישראל, בכל ערי הכהנים. ד) נבואה, שהיא היתה מציבה חזון ומתריעה ומבקרת, וכן עוסקת בהוראת שעה. באופן זה המלוכה היא חוקתית, היינו שחוקת התורה מעל המלך, ולכן מצווה על המלך לשאת עמו את התורה לכל מקום (דברים יז, יט).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן