יא – שירה וכלי זמר

פורסם בקטגוריה ט - זכר למקדש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/06-09-11/

מאז שנחרב בית המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר (סוטה מח, א, גיטין ז, א). אלא שנחלקו הפוסקים על מה בדיוק היתה הגזירה.

לדעה המחמירה, שהיא דעתו של הרמב"ם (הל' תעניות ה, יד), ישנו איסור כללי שלא לנגן בכלי זמר. ואמנם לצורך מצווה, כמו בחתונה, מותר לנגן, אולם שאר נגינה של תענוג והנאה אסורה, בין לנגן בין לשמוע. וגם לשיר בפה בעת משתה היין אסור. אבל לשיר סתם מותר, ואפילו בעת סעודה ששותים בה יין מותר לשיר, כי רק על שירה בשעה שמתקבצים לשתות יין משכר גזרו, מפני שהיין מביא לשמחה יתירה ואף להוללות. לסיכום, לדעת הרמב"ם, כל נגינה בכלי שאינה לצורך מצווה אסורה. אבל שירה בפה מותרת בכל מקום חוץ מבעת משתה היין. וכך פסק גם ה'שולחן-ערוך' (או"ח תקס, ג).

אבל לדעת רש"י ובעלי התוספות ורוב הפוסקים הראשונים, אין הבדל בין שירה לניגון בכלי זמר. ובכל מקרה בעת משתה היין אסור גם לשיר וגם לנגן או לשמוע נגינה, אבל בשעה שלא שותים יין, או כששותים יין במסגרת סעודה, מותר לשיר ולנגן.

וסייג אחד הוסיפו בעלי התוספות, שמכל מקום ישנו איסור לשמוע כלי זמר במשך כל היום, כפי מנהג המלכים שרגילים לנגן לפניהם בעת שהם עומדים ובעת שהם שוכבים. והטעם לכך, שעלינו לזכור שכל זמן שבית המקדש חרב עדיין ישנו צער בעולם שאסור להתעלם ממנו, ולכן לא יתכן שינגנו לפני יהודי כל היום כאילו אין צער בעולם. וכדעה זו פסק הרמ"א.

וידוע שהיהודים הצטיינו מאז ומתמיד במוזיקה ובנגינה. ואף הגאון מוילנא שיבח מאוד את חכמת המוזיקה, ואמר שחכמת המוזיקה והמתמטיקה הן החכמות החביבות עליו ביותר.

למעשה נוהגים להקל ללמוד לנגן ולשמוע מוזיקה כדי ליהנות, ובתנאי שזה לא יהיה כל היום ברציפות, כמנהג המלכים שכל ימיהם חגים.[1]


[1]. אמנם באגרות משה או"ח א, קסו, החמיר כרמב"ם, וכן בשבט הלוי ו, סט. אולם בשו"ת ציץ אליעזר טו, לג, הקל לגמרי, וכתב שאין לפקפק על מנהג ישראל. וכן ביחו"ד א, מה, כתב שהנח להם לישראל, שאפילו הנוהגים בכל מקום כשו"ע מקילים כאן כדעת רוב הראשונים וכרמ"א.

פורסם בקטגוריה ט - זכר למקדש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן