לפני מכתבו של הרב גורן נקדים כרוז שכתב מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, בז"ך בשבט תשל"ז, ונתפרסם בגיליון רבני יש"ע בגיליון מס' 21 (לנתיבות ישראל ח"ב מהדורת בית אל עמ' רפב).
בירור דברים בעניין הר הבית
מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל
כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, על פי ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על השטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה.
דברים שכתבתי על דעת הרצי"ה (מתוך רביבים 'מלחמת הרב הראשי על הר הבית' – כ׳ במרחשון ה'תשע"ה; 'מצוות ירושת הארץ בהר הבית' – כ״ז במרחשון ה׳תשע״ה)
נראה לענ"ד, שאם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד שנאה נגד ישראל, היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה.
שאלו: על סמך מה אני כותב כך, הרי ידוע שהרצי"ה סמך ידיו על הזהרת הרבנות הראשית שלא לעלות להר הבית, מחשש כניסה למקום הקודש בלא טהרה.
תשובה: דבריי מבוססים על לימוד דבריו. לפי מה שכתב בכרוז, הריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון על הר הבית.
ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית. יש לציין שבזכות היהודים העולים להר בשנים האחרונות סממני הריבונות הולכים וחוזרים.
עוד אפשר לראות מנוסח הכרוז את יחסו של הרצי"ה לרב גורן ולסמכותו ההלכתית, ומכך יכולתי להסיק שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים.
מכתב הרב הגאון שלמה גורן
קשר ארוך שנים התקיים בין הרב גורן ליצחק רבין, הרב גורן היה הרב הראשי לצה"ל, ויצחק רבין התקדם בסולם הפיקוד עד שבמלחמת ששת הימים כיהן כרמטכ"ל. הסכמי אוסלו, שנעשו על ידי יצחק רבין בעת כהונתו כראש ממשלה דכדכו מאוד את הרב גורן. צערו על מעשיו של יצחק רבין היה ללא נשוא. הוא התקיף את מדיניותו וקרא להפגין נגדה. לחיילים הוא קרא לסרב פקודה. רבין כעס על התבטאויותיו של הרב גורן. מספר פעמים ביקר בישיבות הממשלה את דבריו, ואישי ממשל אף הוציאו איומים כי יעמידוהו לדין בעוון המרדה. אע"פ כן נותר ביניהם קשר אישי, והרב גורן לא התייאש מלהתריע, וכשחשב שיש מקום לפנות אל יצחק רבין בפנייה ישירה, כתב מכתב זה. העתק ממנו שלח הרב גורן אלי, כדי שאפרסם אותו כמאמר בגיליון רבני יש"ע. אכן ערכתיו בצורת מאמר ופרסמתיו בגיליון מס' 21 באלול תשנ"ד. כאן מובא המכתב כצורתו, כפי שהרב גורן שלחו לרה"מ יצחק רבין:
פעם שאלתי את הרב גורן, איך אישים שהיו שותפים בשחרור יש"ע מסכימים בקלות לוותר על יהודה ושומרון. השיב: הם אף פעם לא רצו לכבוש את יהודה ושומרון, מן השמים גלגלו שיכבשו בניגוד לרצונם. פעם אחרת שאלתיו אם אפשר להגדיר את רבין כ"עוכר ישראל". השיב: בוודאי, והוסיף שבמידה מסוימת אחאב, שעליו אמר אליהו שהוא "עוכר ישראל", היה טוב ממנו, כי אחאב שמר יותר על כבוד הלאומיות הישראלית. אע"פ כן נהגו כבוד מסוים זה בזה. בכ"ד במרחשון תשנ"ה, שלושה חודשים אחר כתיבת מכתב זה, נפטר הרב גורן, ורה"מ מר רבין פינה זמן מסדר יומו העמוס ובא עם רעייתו לנחם את משפחת הרב גורן.
בעניין הר הבית, מיד לאחר שחרור ההר במלחמת ששת הימים, רצה הרב גורן להקים בית מדרש של הרבנות הצבאית על הר הבית, במקום המותר בכניסה, כדי להתקרב יותר אל הקודש ולבטא את הריבונות של עם ישראל על הר הבית. ואף קיים שם שיעורים ושיחות. אולם שרים בממשלה דרשו להורידו מההר, ונאלץ לסגת מתוכניתו. אח"כ קיבל לרשותו מקום לבית כנסת בבניין המחכמה, שמקצתו בתוך הר הבית, ושם היה מקיים תפילות קבועות ביום הכיפורים ותשעה באב. כיוון שחלקו של בית הכנסת בהר הבית, הנהיג שם סדר תפילה מיוחד, כנהוג בזמן שבית המקדש היה קיים. כאשר החזן מסיים ברכה, לדוגמא ברכה ראשונה של תפילת עמידה, במקום לומר "ברוך אתה ה' מגן אברהם", אומר "ברוך אתה ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך אתה ה' מגן אברהם". והקהל אינו אומר "ברוך הוא וברוך שמו", אלא אומרים בסוף הברכה במקום "אמן" "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כמו כן הנהיג השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, ובלא פריסת יריעה על הרצפה, כדין הר הבית. גם היום ממשיך המניין להתקיים באותו מקום על פי אותם כללים, כאשר בנו של הרב גורן מתאם את סדרי המניין, והרב ישראל אריאל מנהיג את התפילה.
לקראת סוף ימיו, כשראה שהערבים הולכים ומשתלטים על ההר, חזר לעודד עלייה להר הבית למקומות המותרים לאחר טבילה, ולשם כך פרסם את ספרו 'הר הבית'.
ב"ה י"ז באב תשנ"ד
25 ביולי 1994
לכבוד ראש הממשלה ושר הביטחון
מר יצחק רבין
שלומך ישגה.
מוצא אני חובה נפשית להגיב על הפרסומים הנשמעים מפי שר החוץ שלך, שקיימת תכנית להתפשר עם המלך חוסיין על מתן למלך חוסיין מאחז ריבוני בהר הבית ובזה לקנות את לבו של המלך ההאשמי, הטוען לבעלות על ירושלים ועל המקומות הקדושים.
ברצוני להודיע לך בזה כי הר הבית נחשב לקודש הקדשים של האומה היהודית,[9] ושלא ישלו אותך בסיפורי בדים כי ליהודים בין כך אסור לעלות ולהתפלל על הר הבית. אני מצרף לך בזה את ספרי "הר הבית" שפרסמתי לפני שנתיים, ובו כ-12 מפות בהן תחמתי את הגבולות של המקומות בהר הבית האסורים ליהודים לעלות והתחומים המותרים ליהודים לעלות ולהתפלל שם. מהמפות מוכח כי רוב הר הבית מותר לפי ההלכה בכניסה ליהודים. ובספרי הנ"ל אני קובע היכן שאפשר לבנות שם בית כנסת ליהודים להתפלל.
אין לנו כוונות כל שהן למנוע את המוסלמים מלעלות על הר הבית ולהתפלל במסגדים שלהם, אנו דורשים להשאיר את האזורים הפנויים של הר הבית שאין שם מסגדים והם תחת כיפת השמים בריבונות יהודית ולאפשר ליהודים להתפלל שם כאוות נפשם.
מאז חורבן הבית השני ועד לפני שלוש מאות שנה לא פסקה תפילתם של היהודים על הר הבית:
א. עם חורבן בית המקדש השני קבע רבן גמליאל נשיא ישראל, את לשכתו על מעלות הר הבית ומשם יצאה תורה לישראל, כפי המבואר במסכת סנהדרין (יא, ב). וכן רבן שמעון בן גמליאל קבע את ישיבתו על גב מעלה של הר הבית (מסכת עבודה זרה כ, א).
ב. בימי צום היו נוסחאות תפילה מיוחדות לאומרן בהר הבית עם תקיעת שופר, כמבואר במסכת תענית ט"ו ב': "וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית".
ג. התייר מבורדו (המאה הרביעית) מספר "והיהודים יבואו פעם בשנה (בט' באב) למקום הזה (להר הבית) ויבכו ויקוננו אצל אבן אחת שנשארה שם מבית מקדשם ואותה ימשחו בשמן" (ראה חוברת ציון ספר ג' תרפ"ט מעמ' 111 ואילך מאמרו של יהודה יצחק יחזקאל).
ד. ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא (המאה ה-12) מתאר את "בית התפילה והמדרש" שהיה קיים עבור היהודים על הר הבית כלשונו: "וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הר הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין". (ראה מאמרו הגדול של פרופסור ב"צ דינור 'בית תפילה ומדרש ליהודים על הר הבית בימי הערבים', חוברת ציון הנ"ל מעמודים 4 ואילך).
ה. הרמב"ם בעלותו לירושלים בחודש סיון תתקכ"ו (1165) התפלל בבית התפילה על הר הבית. כך עולה ממכתבו של הרמב"ם המובא בספר חרדים שער תשובה פ"ד. (ראה גם בזה מאמרו של דינור הנ"ל עמוד 87 הערה 178 ומאמרו של יחזקאל עמודים 107-114)
ו. התייר הגדול ר' בנימין מטודילה ששהה כשנתיים בירושלים במאה ה12- מתאר את תפילת היהודים לפני הכיפה של אבן השתיה.
ז. עוד במאה ה-16 בימיו של הרדב"ז – ר' דוד בן זמרה "נהגו כל העולם לעלות באותן עליות (על הר הבית) לראות משם את הבית כולו, ולא שמענו ולא ראינו מי שמיחה בידם". (שו"ת הרדב"ז ח"א סימן תרצ"א).
אין ברצוני לדון כאן בצדדים ההלכתיים של הכניסה להר הבית, בשבילנו מספיק לזכור שהרמב"ם הנחשב למחמיר בנושא זה התפלל שם בעצמו ואנו מה נענה אחריו?
יחודו של "הכותל המערבי" כמקום תפילה ליהודים הוא חדש מבחינה היסטורית, ואינו עולה על שלוש מאות שנה. תחילתו מאז הגזירות וההגבלות שהטילו השליטים המוסלמים על היהודים וביטול "בית הכנסת והמדרש" שהיה קיים במשך מאות בשנים על הר הבית. אבל בשום פנים ואופן אין זכות לכותל, שכל קדושתו היא באשר הוא תוחם את הר הבית, להיות תחליף להר ה'. כי הכותל המערבי עליו נאמר במדרש (שמות רבה ב, ב): "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי", הכוונה לכותל המערבי של קדשי הקדשים או של העזרה בבית המקדש, ולא לכותלו של הר הבית (וכבר נתברר הדבר אצלנו בספר הר הבית). התפילות ליד הכותל מסמלות את הגלות של העם וגירושו מהר הבית, והתפילות שלנו על הר הבית מסמלות את שיבת העם לארצו ולמקום מקדשו.
הרבנים שמחוסר ידיעה טופגרפית והלכתית של הר הבית, חוששים לעלות ולהתפלל על הר הבית, רשאים להחמיר על עצמם, אבל לנו ולעם כולו יש לאפשר תפילה חופשית על הר הבית באזורים המותרים לאחר טבילה במקווה טהרה, ולמוסלמים יש לתת גישה חופשית למסגדים שלהם על הר הבית, אבל חס וחלילה מלהסגיר לידי הואקף או בידי המלך חוסיין את הריבונות על הר הבית כולו.
ואל ילעיט אתכם המלך בדיסאינפורמציה שהוא היה תמיד השליט על הר הבית. אין לטענה זו שחר, כי בימי המנדט הבריטי לא היה לחוסיין ולעבר הירדן כל אחיזה בירושלים ובהר הבית, וכשם שהוא השתלט במלחמת השחרור בכח על הגדה המערבית כך השתלט בכח על ירושלים ועל הר הבית. ואין בטענת חוסיין כל אחיזה במסמכים בינלאומיים – הוא שלט גם ביו"ש וגם בירושלים בתור כובש זר, ושום גורם בעל סמכות בינלאומית לא העניק לו כל מעמד בגדה המערבית – כך הודו בפני גם שני נשיאי ארצות הברית, מר קרטר ומר רייגן, בפגישתי אתם בבית הלבן.
אין לנו כל התנגדות שהמלך חוסיין יעלה להר הבית להתפלל במסגדים, אבל אין להעניק לו זכויות של ריבונות על הר הבית, ואין לאפשר לו לתלות דגל ערבי על המסגדים כפי שהבטיח לי זאת ראש הממשלה הקודם, מר מנחם בגין ז"ל, כפי שתיווכח מן המכתב שלו המצורף בזה המופנה אלי.
הסגרת הר הבית לידי שליט זר פירושה הפקרת קודש הקדשים של האומה לידי נכרים שלא תהיה עליה כפרה לעולם.
עבור המוסלמים אין להר הבית עצמו שום קדושה, אין הם חולצים נעליים בכניסתם להר הבית ורק בכניסה למסגדים חולצים הם נעלים, בו בזמן שהיהודים נצטוו לחלוץ נעליים בכניסה להר הבית. כמו ששנינו במסכת ברכות פרק ט' משנה ה': "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו". וכן פוסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ז' הלכות א'-ב', "מצוות עשה ליראה מן המקדש שנאמר וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעלו שברגליו". משמע מהרמב"ם שיש להר הבית כולו מעמד של מקדש, מה שאין כן למוסלמים אין להר הבית עצמו כל עדיפות של קדושה.
אי לזאת עלי להודיעך שעלינו למסור נפשנו על שמירת הריבונות היהודית על הר הבית, כי הוא מהווה פסגת עשר הקדושות של ארץ ישראל. ולא נוותר בשום פנים ואופן על זכותנו להתפלל בהר הבית תחת כפת השמים באזורים המותרים בכניסה.
אני תקווה שבכל משא ומתן עם חוסיין מלך ירדן ועם גורמים בינלאומיים אחרים, תעמוד בכל הכוח על זכויותינו בהר המוריה שנתקדש מימיו של דוד המלך כשקנה את גורן ארונה היבוסי על הר המוריה ובנה שם מזבח לה', כפי שנצטווה על ידי גד הנביא כאמור (בשמואל ב' כד, יח-כה): "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי… וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ…"
אני תקווה כי בעת הכרעה תדע לעמוד בעוז ותעצומות לא להסגיר את הר הבית בידי נכרים.
בברכה וביקר
הרב שלמה גורן
לשעבר הרב הראשי לישראל
והרב הראשי לצה"ל
כאן המקום להוסיף דברים שכתבתי בגיליון רבני יש"ע מס' 23 מטבת תשנ"ה:
שאלה: מה היחס שצריך להיות כלפי הר הבית מקום מקדשנו, האם לא הגיע הזמן להתחיל בפעולה ציבורית נרחבת למען בניית בית המקדש? תשובה: לעניות דעתי ישנן שתי בחינות ביחס שלנו להר הבית. מצד הלאומיות הישראלית הכללית, היינו מצד קדושת העם והארץ, ומהצד האלוקי, היינו בניית בית המקדש. מן הצד הלאומי ראוי לנו להדגיש במידה מרובה יותר את הקשר שלנו להר הבית, אולם אל המדרגה האלוקית העליונה של בית המקדש עדיין לא הגענו, ולכן לא שייך כיום לפעול באופן ישיר למען בניית בית המקדש או הקרבת קרבנות.
עבודת בית המקדש היא דבר נשגב ועליון, שכדי להגיע אליו צריכים להתעלות ברמה הרוחנית-לאומית, באמונה, בתורה ובמצוות. בית המקדש הוא שיא ההשתלמות הישראלית בעבודת ה', ואין לקפוץ אל הפסגה לפני בניית המדרגות היסודיות. לדעת רש"י בית המקדש ירד מן השמים, ואילו להרמב"ם בני אדם יבנו אותו. ומפרש הרמ"ק, שקודם תתגלה משמים קדושתו והשראת שכינתו של בית המקדש, כדברי רש"י, ואחר כך, כמסגרת לגילוי השכינה, נבנה בידינו את בית המקדש, כדעת הרמב"ם. אבל במצבנו הנוכחי, עלינו להתקדם ולעבור עוד כמה שלבים עד שנהיה ראויים לכך שאורו של בית המקדש השלישי יתגלה על ההר. ודאי שהקב"ה יכול להערות עלינו רוח ממרום, ולהשיבנו אליו בתשובה שלמה, בזמן קצר, ואז כמובן נבנה את בית המקדש. אבל אנחנו מצידנו, במצבנו הנוכחי, איננו יכולים לקפוץ לבנות את בית המקדש. והעבודה למען בית המקדש – היינו למען השראת שכינתו בגלוי ובקידוש ה' בתוכנו, צריכה להיעשות על ידי התעמקות בתורה, תיקון היחסים בין אדם לחברו, התעלות בקיום המצוות. וכל הפועל למען בניית האומה באור התורה – מציב נדבך נוסף לבניית בית המקדש השלישי. אמנם, יחידי סגולה מצווים לעסוק בענייני עבודת בית המקדש בעומק ורוחב, כדי לסלול עבור כולנו את הדרך להמשך ההתעלות, אבל עיקר העבודה הציבורית הגלויה, צריכה להיות מופנית כלפי הגדלת האמונה, ותיקון היחסים שבין אדם לחברו.
אך מהבחינה הלאומית, אין ספק שכולנו צריכים להרגיש קשר הרבה יותר חזק למקום בית מקדשנו, משוש חיינו. אמנם מבחינה רוחנית קשה לנו עדיין להרגיש השתוקקות גדולה לעבודת בית המקדש, עוד לא התעלינו למדרגת הקדושה הזו (לשם כך צריכים ללמוד את עניינו הכללי של בית המקדש ועבודתו). אבל לא יתכן שהמקום המקודש ביותר לעמנו, יוזנח על ידינו. הרי זה המקום בו נעקד יצחק, וסביבו הקים דוד את עיר הבירה שלנו. אליו צפו כל ישראל ביום הכיפורים בעת עבודת הכהן הגדול ובו שכנה לשכת הגזית שבה ישבה הסנהדרין הגדולה, ומשם יצאו הוראות לכל ישראל, וכל ישראל היו עולים אליו שלוש פעמים בשנה קרוב לאלף שנים. איך יתכן שהמקום הזה ייעזב על ידינו. הרי כל עם אחר, שהיה לו מקום כזה, היה נלחם עליו בחירוף נפש. ואיך אנחנו שוכחים את גדולתו וקדושתו, ומניחים לאויבים ושונאים לעשות בו ככל העולה על רוחם. כל יהודי בעל רגש נאמנות לעמו ולמולדתו, הקשור לאידיאלים הכלליים של עם ישראל – חייב לפעול בכל הדרכים המועילות למען שלטון ישראל על הר הבית.[10]
מלחמת הרב גורן על הר הבית
(דברים שכתבתי ברביבים כ׳ במרחשון ה׳תשע״ה)
החלטת הרב גורן להדפיס את הספר על הר הבית
בשבוע הבא בכ"ד מרחשוון יחולו עשרים שנה לפטירתו של הרב הראשי לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. בימים אלו, בהם דנים על הר הבית, ראוי להזכיר דברים מספרו 'הר הבית', אותו פרסם כשנה לפני פטירתו. בספרו הוא מברר בהרחבה את מקום המקדש והעזרות, המקומות האסורים בכניסה גם לאחר טבילה והמקומות המותרים בכניסה לאחר טבילה.
הימים היו ימי ממשלת רבין השנייה, שערכה הסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ומסרה לידי אויבינו חלקים מארץ ישראל. וכך כתב בהקדמתו: "כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול להפוך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים, ולצערנו מצויים פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו יווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה…" (עמ' 15).
הסיבות להוראת ההיתר
בהר הבית ישנם שני חלקים. האחד, והוא הקטן, כולל את מקום המקדש והעזרות ונקרא מחנה שכינה. אליו אסור להיכנס בימינו, מפני שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. השני, והוא רוב שטח הר הבית, נקרא מחנה לוויה, ואליו מותר להיכנס בימינו לאחר טבילה. אמנם ידוע שבשנים שלפני הקמת המדינה הורו הרבנים, ובכללם מרן הרב קוק זצ"ל, שלא לעלות לכל הר הבית, מחשש שמא יעברו וייכנסו גם למקומות האסורים.
שלוש סיבות הניעו את הרב גורן להתיר את העלייה לרוב שטחו של הר הבית:
א) המיפוי המדויק של הר הבית שערך חיל ההנדסה בהוראתו לאחר שחרור הר הבית. מפות שעל פיהן ניתן היה לקבוע בוודאות היכן הם המקומות המותרים בכניסה לכל הדעות.
ב) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית במקומות המותרים.
ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.
יש מקום להוסיף, שייתכן שאחד המניעים לקביעת שלטי האזהרה שלא לעלות להר בימי הרב קוק היה כדי שלא להתגרות במוסלמים ובשליטים ששלטו אז בארץ, ובעת פרעות לא הגנו כראוי על היהודים.
הירידה לכותל – תוצאת ייסורי הגלות
כתב הרב גורן על תחושותיו לאחר מלחמת ששת הימים: "לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה שמבחינה היסטורית הקדשת רחבת הכותל המערבי לתפילת יהודים, אינה אלא תוצאה של גירוש היהודים מהר הבית על ידי הצלבנים והמוסלמים גם יחד. כך נוצר מצב בלתי נסבל שגם לאחר שחרור הר הבית על ידינו נשארו המוסלמים על הר הבית למעלה ואנו למטה, הם בפנים ואנו בחוץ. התפילות ליד הכותל המערבי הן סמל של חורבן וגלות ולא של שחרור וגאולה, כי תפילות היהודים ליד הכותל המערבי החלו רק במאה השש עשרה, לפני זה היו היהודים מתפללים במשך מאות בשנים על הר הבית… ורק לפני כשלוש מאות שנה החלו היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי. וזאת למודע כי בכל מקום בו נזכר במדרש שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, ולומד זאת מן הכתוב בשיר השירים: 'הנה זה עומד אחר כתלנו', הכוונה לכותל המערבי של העזרה או של ההיכל שהיא חומת קודש הקודשים, ולא של הר הבית, שהוא הכותל המערבי שלנו" (עמ' 26).
הצורך לעלות מהכותל המערבי להר הבית
אולם כוחו של המנהג שהתבסס במשך שלוש מאות שנים גדול, ועל כן לאחר מלחמת ששת הימים הציבור הרחב נהר להתפלל בכותל המערבי. גם הרב גורן עצמו כתב, שאחד הדברים שמנעו אותו מלהזדרז להסדיר את העלייה להר הבית הוא היותו "כבול במיתרי אהבה לשריד בית מקדשנו הכותל המערבי, שם הייתי רגיל להתפלל מדי שבת ומועד ובערבי ראשי חודשים. מאז ביקורי הראשון בכותל המערבי (בהיותו ילד) לא פגה אהבתי וזיקתי הנפשית לכותל הדמעות…", "אבל קול הזעקה… מי יעלה בהר ה'…" עורר אותו להתחזק ולברר את היתר העלייה להר הבית (עמ' 14). ועל כן החל לארגן תפילות על הר הבית (שם עמ' 27).
התפילה שבוטלה
לקראת שבת נחמו תשכ"ז פרסם הרב גורן שתיערך תפילה חגיגית המונית על הר הבית, באזור המותר בכניסה לאחר טבילה. אולם בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון התפילה בוטלה. כמה ימים לאחר מכן החליטה ועדת שרים ששר הביטחון והרמטכ"ל יורו לרב הראשי לצה"ל, הרב גורן, שלא יארגן יותר תפילות על הר הבית (עמ' 29-30).
הזעזוע
ההוראה זעזעה את הרב גורן, והוא ניסה לבטל אותה בכל יכולתו ובכלל זה כתב מכתב ארוך ומנומק לוועדת השרים, בו טען: הכיצד דווקא במקום הקדוש ביותר ליהודים יהיה אסור ליהודים להתפלל?! ואמנם יש מקומות מצומצמים שהכניסה אליהם אסורה על פי התורה ליהודים ונוכרים כאחד, אולם רוב רובו של הר הבית מותר בכניסה. לקראת סיום מכתבו קרא: "אישים דגולים! הצילו את קודש הקודשים של האומה, אל תסגירו את הר הבית בידי מחלליו…" (עמ' 30-33).
שר הביטחון
לצערנו, קריאתו של הרב גורן לא נענתה. שר הביטחון משה דיין החליט להעביר את האחריות לניהול סדרי הר הבית לידי הוואקף, ופקד על הרבנות הצבאית להתפנות מהר הבית ולא להתערב יותר בשום עניין מענייני הר הבית. הרב גורן הגיב "בזעם ובצער", והודיע לשר הביטחון "כי זה עלול להביא ח"ו לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה, הוא הר הבית" (עמ' 34).
אולם שר הביטחון ביצע את אחד המעשים המחפירים בתולדות ישראל ומסר את ניהול ענייני הר הבית לוואקף המוסלמי. מזה שנים היה ידוע שיש במשה דיין שני צדדים. חושך ואור משמשים בו בערבוביה. מצד אחד גיבור ישראל ומצד שני נואף וגנב. כפי הנראה ניאופיו וגניבותיו הכריעו את הכף לרעתו. בעניין זה שמו ייזכר לדיראון.
הריבונות
אמנם לאחר שהמוסלמים סגרו את שער המוגרבים כדי למנוע כניסת יהודים להר, על פי בקשת הרב גורן צה"ל פרץ את השער כדי להבטיח כניסה חופשית ליהודים, וביטא בכך את הריבונות על הר הבית. אולם מעשה זה לא שינה את ההוראה שאסרה על תפילה של יהודים בהר הבית.
ממשיך הרב גורן ומספר: "בכל עת שהתרעתי על הסגרת קדשי הקדשים של האומה היהודית לוואקף, היתה התשובה של ראשי הממשלה בכל התקופות: הרי בין כך אוסרת הרבנות הראשית ליהודים לעלות להר הבית, ואנו מנועים מלהתפלל שם". בעקבות זאת החליט לכתוב את הספר ולבאר את הדרכים, את המקומות והתנאים שבהם מותר לעלות להר הבית (עמ' 35). לפיכך "חייבים למצות את כל צדדי ההיתר, כדי שנוכל להפגין שם נוכחות יהודית מתמדת ולשמור על הריבונות היהודית על ההר כעל בבת עינינו" (עמ' 46).
השלט של הרבנות
יש טוענים שהרב גורן בעת כהונתו כרב ראשי הסכים לאיסור הכניסה להר הבית, אולם האמת אינה כן. בהקדמה לספרו כתב: "בתקופת כהונתי כרב ראשי לישראל, הבאתי הצעה למועצת הרבנות הראשית להוריד את שלטי האיסור לעלות אל ההר שקבעו הרבנים הראשיים שקדמו לי. מכיוון שבין חברי המועצה היו אחדים שחתמו בזמנו על האיסור, ביקשו לדחות את ההחלטה להורדת שלטי האיסור לעלות על הר הבית, עד שאוציא את הספר…". בגלל סיבות שונות הוצאת הספר נדחתה, והשלטים נותרו על כנם, "דבר שגרם להסגרה בפועל של הר הבית לוואקף המוסלמי" (שם עמ' 35).
חילול הקודש
יתר על כן כתב: "המצב המביש הזה, שתחת שלטון ישראל אין ליהודי זכות תפילה על הר ה', אין להשלים איתו בשום פנים ואופן. הוויכוח היכן מותר לפי ההלכה לעלות על הר הבית והיכן אסור, אינו נוגע לממשלה… מקומות מקודשים אלו אינם רכושם הפרטי של הוואקף המוסלמי, שמאז ומעולם היו חבריו שורש פורה ראש ולענה ליהודים, בהסיתם מתוך המסגדים שבהר הבית לערוך טבח ביהודים… אילו היו סוגרים את הר הבית בפני יהודים ושאינם יהודים החרשתי, אבל לאפשר לערבים לעשות שם כבתוך שלהם, וליהודים לאסור לפתוח שם ספר תהלים ולשפוך שיח לפני בורא עולם, זוהי שערורייה דתית, היסטורית ומשפטית, הגובלת בחילול הקודש!" (עמ' 41).
עוד הוסיף (עמ' 42): בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחונם', לא תיתן להם חנייה בקרקע (ע"ז כ, א), שכבר קבעו הפוסקים שאובדן הריבונות כמוהו כחורבן (ב"י ומ"א או"ח תקסא, א). נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.
יבורכו העולים
המשך המצב המחפיר בהר הבית מפיח באויבינו תקוות ומניע אותם לרציחות והתפרעויות בכל רחבי הארץ. כדי לחנוק את גל הטרור וההסתה משורשו, על הממשלה והמשטרה לבטא באופן הנחרץ ביותר את ריבונות ישראל על הר הבית. יבורכו העולים על פי ההלכה להר הבית. בזכותם מתבררת הריבונות שלנו על ההר ועל כל ארץ ישראל, ודווקא מתוך כך נזכה לביטחון ושלום.
[9]. בגיליון רבני יש"ע נוסף משפט על דעתו: "הר הבית הוא הר המוריה נחשב לקודש הקדשים של האומה היהודית. שם עקד אברהם את יצחק בנו". בנוסף לכך בסידור הדברים כמאמר הוקדמו לכאן הפסוקים על דוד שקנה את גורן ארונה.
[10]. על פי מגמה זו, פרסמנו בגיליון רבני יש"ע מס' 23 מטבת תשנ"ה מכתב פומבי לרבנות הראשית. בו בקשנו לסמן את גבולות ההר, היכן המקומות בצד דרום שמותר לעלות אליהם בלא טבילה, כי אינם חלק מהר הבית המקורי. והיכן המקומות שמותר להיכנס אליהם על ידי טבילה, והיכן אסור להיכנס גם אחר טבילה (מפני טומאת מת שאין אנו יכולים להיטהר ממנה בלא אפר פרה אדומה). על המכתב חתמו שבעה רבנים מהשומרון, ביניהם הרב אליקים לבנון והרב דניאל שילה. כמדומה שזו היתה הפעם הראשונה שהועלתה לכך קריאה פומבית מקבוצת רבנים.
