ג – האם האב חייב לשלם עבור תלמוד תורה של בנו?

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/07-02-03/

כפי שלמדנו, המצווה החשובה ביותר המוטלת על האב ביחס לבנו היא ללמדו את כל התורה, כלומר: את התורה שבכתב, את כל יסודות ההלכה בטעמיה ואת כל יסודות האמונה והמוסר. מי שיכול ללמד את בנו בעצמו הרי זה משובח. אבל בפועל מפאת קשיי הפרנסה וטרדות החיים, רוב רובם של ההורים אינם יכולים ללמד את בנם בעצמם, ועל כן הם צריכים לדאוג שמורה ילמד את בנם. השאלה המתעוררת היא, האם על פי התורה האב חייב לשלם עבור לימוד התורה של בנו או לא?

תשובה: שלוש מדרגות בחיוב זה. לימוד תורה שבכתב, לימוד תורה שבעל פה, ודאגה לסיפוק צרכיו של הבן בעת שהוא לומד תורה. ונפרט יותר:

מדרגה ראשונה: מימון המורה שילמדו תורה שבכתב. מימון זה הוא חובה גמורה המוטלת על האב. ואם מצבו הכלכלי של האב דחוק ואין לו כסף לשלם עבור הבן, מצווה על ראשי הציבור לסדר אפשרות לבן ללמוד בחינם. ואם הציבור אינו מאורגן כראוי ואינו מסוגל לעזור לעניים, חובה על האב למכור את כסותו או לקבץ נדבות ובלבד שבנו ילמד את התורה שבכתב.

המדרגה השנייה: מימון המורים שילמדו את בנו תורה שבעל פה. והדין הוא, שאם יש לאב כסף לשלם עבור בנו, חובה עליו לשלם. ואם אינו רוצה לשלם, בית הדין כופה אותו עד שיוציא ממנו את התשלום עבור בנו. אבל אם אין לו כסף לשלם, אזי אין כופים את האב לקבץ נדבות עבור לימוד תורה שבעל פה של בנו, והאחריות לכך עוברת לכלל הציבור ולחכמי ישראל, שמצווים ללמד את בנו של העני את כל התורה שבעל פה בלא תשלום.

המדרגה השלישית: סיפוק צרכי הבן בעת שהוא לומד. למשל, נער שכדי להשלים את לימודיו צריך ללמוד בישיבה הנמצאת בעיר אחרת, חובה על אביו לשלם עבור המורים שילמדו את בנו תורה, כפי שלמדנו במדרגה הראשונה והשנייה. ויש לו אף מצווה לשלם עבור מזונו ודיורו. וזאת עד אשר יגיע בנו לידיעת התורה שבכתב והתורה שבעל פה. ואף שהתשלום עבור מזונו ודיורו בעת הלימוד כלול במצווה ללמד את הבן, מכל מקום על פי ההלכה אין בית הדין כופה את ההורים לשלם עבור הוצאות הפנימייה של הבן. שרק עבור תשלום המורים בית הדין היה מתערב וכופה את ההורים לשלם אבל לא עבור הצרכים הנלווים ללימוד.[1]

עוד צריך לדעת, שמה שההורים משלמים עבור לימוד התורה עצמו, אינם יכולים לשלם ממעשר הכספים, שכן זהו חיוב על האב ללמד את בנו תורה, ואין אדם יכול לפרוע את חובו מכספי המעשר. אבל מה שהוא משלם עבור צורכי מזונו, דיורו, ובגדיו של בנו הגדול בעת שהוא לומד תורה, כיוון שאין הוא מחויב לפרנסו – בשעת הצורך יכול לשלם מכספי המעשר (שו"ע הרב שם א, ז).[2]


[1]. המקור לחיוב לשלם, עבור לימוד תושבע"פ למי שאפשר לו, הוא בדברי הרמ"ה המובאים בטור יו"ד רמה, ו, והביאם השו"ע שם, ושו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הלכה ד' והלכה ז'. ושם בהלכה ז' מבוארת המדרגה השלישית.

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה נובע מכך שכעקרון ניתן לגבות כסף עבור לימוד תושב"כ ולא עבור תושבע"פ, וכיוון שכך, מובן שהחיוב לשלם עבור הלימוד הוא רק בתושב"כ ולא בתושבע"פ. וכיוון שהוא חיוב גמור, מחויב האב לעשות הכל כדי לדאוג שבנו ילמד תושב"כ. בפועל גם עבור לימוד תושבע"פ משלמים למורים שכר בטלה, שאם לא ישלמו – לא יהיה למורים ממה להתקיים ויאלצו לחפש פרנסה ולא ילמדו את נערי ישראל. ולכן מי שיש בידו יכולת לשלם עבור תושבע"פ מחייבים אותו לשלם, ומי שאין לו, פטור מלקבץ נדבות או למכור כסותו וכדומה.

[2]2. אמנם כתבו כמה אחרונים, שגם פרנסת בנים גדולים, כל זמן שאין דרך נערים ובחורים בגילם להתפרנס בעצמם, האב צריך לזונם, וממילא אין לשלם את מזונם ודיורם ממעשר כספים, וכיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמט, ז, ואג"מ יו"ד א, קמג, ועיין בצדקה ומשפט ו, ב. אבל בשעת הדחק אפשר להחשיב את התשלום לצרכי הפנימייה של תלמידים מעל גיל שמונה עשרה מחשבון מעשר כספים. וכשעוד יותר דחוקים, ניתן להחשיב גם את צרכי הפנימייה של מי שעבר את גיל בר המצווה ממעשר כספים.

בעלי תשובה שגם האב וגם הבן עדיין לא למדו את כל יסודות התורה, והמצב הכלכלי מאפשר לאב לממן את לימודיו של אחד מהם בלבד, מצד אחד מצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את כל יסודות התורה, ומצד שני האב צריך לדאוג ללימודו עצמו, שכן מי שלא לימדו אביו צריך ללמוד בעצמו. ההלכה היא, שהאב צריך לממן קודם את לימודיו הוא, מפני שמצווה שבנפשו קודמת ורק אח"כ יממן את לימודי הבן. אבל אם הבן חריף יותר בהבנתו, עדיף שיממן את לימודי הבן, שעל ידי כך תירבה יותר התורה בישראל (קידושין כט, ב, ושו"ע יו"ד רמה, ב).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן