תחילת החינוך ללימוד התורה משעה שהילד מתחיל לדבר, שאז מלמדו אביו פסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). ואח"כ פסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), וככל שהבנתו מתפתחת, כך מלמדים אותו יותר תורה. כמו כן מלמדים אותו לקרוא אותיות, כדי שיוכל לקרוא מעט פסוקים עד שיגיע לגיל שש או שבע (סוכה מב, ב, רמ"א יו"ד רמה, ח).
משיגיע לגיל שש או שבע יתחיל ללמוד בבית הספר, שכך נקבע בתקנת יהושע בן גמלא, שבגיל שש ושבע יתחילו את הלימודים המסודרים (ב"ב כא, א). והפירוש הוא, שילד רגיל יתחיל את לימודיו בגיל שש, ואם הוא חלש, ימתינו שיתחזק ויכניסוהו לבית הספר כשיהיה בן שבע (תוספות שם 'כבן').
ומה שאמרו חכמים (אבות ה, כא) שבן חמש מתחיל ללמוד מקרא, הכוונה שבגיל חמש התחילו ללמדו לקרוא מעט פסוקים בביתו או במסגרת הדומה לגן, אבל רק בגיל שש יכנס לבית ספר לסדר לימודים מלא (שועה"ר הל' ת"ת א, א).
בעבר, נהגו ללמד את הילדים ביום ומעט מהלילה, סמוך לתפילת ערבית, כדי שהרגלי הלימוד ייקבעו בנפשם (שו"ע יו"ד רמה, יא, שו"ע הרב ת"ת א, א). ברור שהיו הפסקות למשחקים וכדומה, כמו כן הילדים היו עוזרים להוריהם בעבודתם בשדה, ובעונות הבוערות רוב היום הוקדש לעבודה. אבל בשאר השנה רובו של היום נוצל ללימוד. הלימודים התקיימו בכל ימות החול שבשנה, ובערבי שבתות וחגים היו מקצרים את יום הלימודים כדי להתכונן לשבת ולחג. כך נהגו בישראל מתקופת הבית השני ועד קרוב לימינו. על ידי לימודים מוגברים אלו היו היהודים ידועים בכל העולם כעם חכם ונבון המוציא מקרבו גאונים בעלי שם.
על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום. בכשרון הלימוד היהודי טמון פוטנציאל אדיר, שכל השקעה בו כדאית. אם נשקיע מאמצים ומשאבים למען החינוך לתורה ולמדע, נזכה לגדל ולטפח תלמידי חכמים ומדענים גאונים, וכל יהודי העולם ירצו לעלות לארץ כדי להיות שותפים לפיתוח הכשרון והיצירה הרוחנית הישראלית. ואף הגויים יאמרו עלינו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). ויתקיים בנו חזון הנביאים: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (מיכה ד, ב).
