ז – מספר הילדים בכיתה

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/07-02-07/

שאלה מרכזית בנושא החינוך היא, כמה תלמידים ראוי שיהיו בכל כיתה. בשאלה זו מתנגשים שני צרכים שונים. מבחינת הלימוד ברור שעדיף לתת לכל מורה כיתה קטנה שבה כל תלמיד יקבל את היחס והטיפוח המתאים. אבל מן הצד הכלכלי, ככל שמספר התלמידים בכיתה יהיה רב יותר, כך הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על הקופה הציבורית לממן את שכר המורים. למשל, במקום שבו כל בני המחזור מונים מאה ועשרים תלמידים, אם נקצה מורה לכל ארבעים תלמידים, נוכל להסתפק בשלושה מורים. ואם נקבע שכל כיתה לא תמנה יותר מעשרים וחמישה תלמידים, אזי נצטרך חמישה מורים, שלכל אחד נצטרך לשלם משכורת מלאה, דבר שייקר את עלויות החינוך.

בכלל התקנה העקרונית, שניתקנה לפני כאלפיים שנה, ניתנה תשובה לכך, ונפסקה הלכה, שכל מורה ילמד לכל היותר עשרים וחמישה תלמידים. אמנם אין הכרח לחלק את קבוצות התלמידים לפי שנתון אחד, אלא אפשר שבכיתה אחת יהיו בני שני שנתונים, ולעיתים נהגו להכניס לכיתה אחת אף בני שלושה שנתונים, העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם ביחד.

ואם קבוצת התלמידים מונה עשרים וששה תלמידים ומעלה, אזי יוסיפו עוזר, כדי שיסייע למורה, וכך יוכלו ביחד ללמד היטב את כל הילדים. ואף אם הכיתה תגדל, יוכלו המורה ועוזרו ללמדם עד אשר תגיע הכיתה לגודל של ארבעים תלמידים.

ואם נמצאו באותה כיתה ארבעים ואחד ילדים, אזי יחלקו אותם לשתי כיתות ולכל כיתה יהיה מורה מיוחד. כך היא דעת הרמב"ם וכך נפסק ב'שולחן-ערוך', אמנם לדעת הרא"ש אפשר שיהיו יותר ילדים בכיתה, כפי שמבואר בהערה.[3]

עוד התעוררה שאלה, מה יעשו בני הישובים הקטנים, שבהם עשרה ילדים בכל כיתה?

תשובה: עליהם לשלוח את הילדים לישוב סמוך, ושם ילמדו בכיתות רגילות. ואף שבתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, זהו דווקא כאשר ניתן להקים באותו מקום כיתה רגילה, אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד בישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועיין אמונת שמואל כו).

ואם הדבר בלתי אפשרי, משום שגם הישוב הסמוך רחוק מדאי, או מפני סכנת הדרכים. אזי חובה על בני אותו המקום להקים ביישובם בית ספר. שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. על פי תקנת חז"ל, האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור. בתקופת הגלות היו היהודים מאורגנים במסגרת של קהילה, שלקופתה היו משלמים את מיסיהם, וממילא אחריות התשלום עבור שכר המורים היתה מוטלת על קופת הקהילה. כיום כל אזרחי ישראל משלמים מיסים לממשלה, וממילא מוטלת על הממשלה האחריות לכך שלא יהיה בישראל מקום שבו הילדים לא יוכלו ללמוד תורה במסגרת מסודרת (רמ"א חו"מ קסג, סו"ס ג'. שו"ע הרב הל' ת"ת א, ג).


[3]3. המקור בדברי רבא בב"ב כא, א, וכפירוש הרמב"ם ונימוקי יוסף, וכן פסק השו"ע יו"ד רמה, טו. ואמנם הרא"ש פירש שהמספר עשרים וחמישה בא לסמן את המספר המיזערי לכיתה. ואם כן מורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה תלמידים לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש בה ארבעים עד ארבעים ותשעה – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בה חמישים – צריכים שני מורים. אבל כאמור השו"ע פסק כרמב"ם, וגם הרמ"א לא חלק עליו. ואמנם הש"ך הזכיר את דעת הרא"ש אבל כתב "שנראה שהולכים בזה אחר המלמד ואחר הנערים, אם הם לומדים מעט או הרבה, והכל לפי העניין". ובעינינו אנו רואים שלרוב המורים והתלמידים קשה מאוד ללמוד בכיתה שגודלה למעלה מעשרים וחמישה תלמידים. וכן כתב בתשובות אמונת שמואל כו, ולכן כתבתי כדעת הרמב"ם. ורק במקום שהמורה מצויין והתלמידים טובים, וקשה לממן שני מורים, ניתן להקל כדעת הרא"ש. אמנם יש לדון בשינוי שעות הלימוד, בעבר המורה היה מלמד את תלמידיו כל היום, ולכן היה קשה שילמד קבוצה גדולה, ואולי כיום, שהמורים מלמדים פחות שעות, ביכולתם להשקיע יותר מאמץ באותן השעות וללמד כיתה גדולה יותר.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן