מתחילה היה המנהג, שכל מי שקראו לו לעלות לתורה, היה קורא בעצמו. וכיוון שאין בספר התורה ניקוד וטעמים, כל אדם היה לומד את פרשת השבוע היטב עם טעמים, באופן כזה שאם יקראו לו לעלות לתורה, יוכל לקרוא את חלקו. ואם קראו לו לעלות לתורה, ועדיין לא הספיק לחזור על הפרשה פעמיים שלוש בינו לבין עצמו, לא היה עולה (שו"ע או"ח קלט, א).
והיה מעשה שקראו לרבי עקיבא לעלות לתורה, ולא רצה לעלות. שאלו אותו תלמידיו, וכי לא לימדתנו רבנו שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ולמה כשקראו לך לעלות לא עלית? אמר להם: מפני שלא סדרתי את הקריאה ביני לבין עצמי פעמיים או שלוש. שאין אדם רשאי לומר דבר תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו בינו לבין עצמו פעמיים או שלוש (מדרש תנחומא יתרו טו).
כיום כמעט רק עולי תימן נוהגים שכל עולה קורא בעצמו בתורה, אבל בשאר הקהילות נוהגים להעמיד חזן שיקרא לכל עולה את חלקו. העולה מברך את הברכות, לפני הקריאה ולאחריה, והחזן קורא בתורה. והטעם לכך, מפני שלא כל בני הציבור יודעים לקרוא היטב בתורה בלא נקודות וטעמים. וכדי שלא לקפח ולא להעליב את אלה שאינם יודעים לקרוא כראוי, נהגו שאחד יקרא לכולם, וכך גם אלה שאינם יודעים לקרוא היטב יוכלו לעלות לתורה (ר"ן). ועוד, שיש אנשים שחושבים שהם יודעים לקרוא, ובאמת הם נוטים לטעות טעויות שפוסלות את הקריאה, ואם לא יתנו להם לקרוא בתורה – יעלבו ויתקוטטו (רא"ש). וכאשר בוחרים את הקורא הטוב ביותר, אינם נפגעים, וכך כולם יכולים לעלות לתורה.
העולה צריך לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה. שהרי הוא זה שבירך על התורה, ואם לא קרא בעצמו, יש חשש שברכותיו לבטלה. אבל יקרא בלחש, באופן שלא ישמיע את קולו לאוזניו, כדי שלא יפריע לשאר השומעים, שאין שני קולות נשמעים (שו"ע או"ח קמא, ב).
