ח – שבעת השמות הקדושים ומעמדם

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/07-05-08/

את הקב"ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד.

בשבעה שמות קדושים נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם. באופן כללי, שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדונו, ושהוא מחיה ומקיים את העולם, משגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן.

מבחינה הלכתית שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה.

השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ולרוב קדושתו מותר לכותבו ואסור לאומרו. ואף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. ויש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו – אסור, ולכן אומרים: "יוד קי ואו קי", ק' במקום ה', וכך נוהגים (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח עפ"י התוס', ח"א ה, כז).

ובכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', אנו קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בקדושתו. ואמרו שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם (פסחים נ, א; רא"ש יומא פ"ח יט).

ורק בבית המקדש היו מזכירים את השם המפורש. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך, כדי שלא ישמעו את השם המפורש (רמב"ם הל' עבודת יוה"כ ב, ו).

גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (סוטה לח, א). לאחר שמת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוס', רמב"ם הל' תפילה יד, י).

השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הן: 'א' 'ד' 'נ' 'י'. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אנו אומרים שם אדנות.

שאר חמשת השמות הם: 'א-ל', 'אלהי-ם', 'אהי-ה', 'שד-י', 'צבאו-ת'.[6] ויש לנהוג בהם קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למחוק אחד משמות אלו.


[6]. כתבתי בספר את השמות עם קו מפריד לפני האות האחרונה, מפני שלדעת הרבה פוסקים, כל שאם היה כותב כך בספר תורה היה פסול – אין בו קדושה. ורק מצד שהוא רומז לשם השם, גם כאשר הוא נכתב כך אין לנהוג בו בזיון, ואין למוחקו אלא לצורך גדול (כך משמע מהרמ"א יו"ד רעו, י, וכן עיין בתשב"ץ ח"א ב' המובא בפ"ת רפג, ב, לעניין איסור כתיבת קטעים מהתורה, שאם כתב בכתב שפסול לס"ת אין בו איסור). ואמנם בשו"ת אבני נזר יו"ד שסה כתב שקו כזה אינו חוצץ אלא מחבר את המילה, ולכן יש עליו דין שם קדוש. מכל מקום לדעת רוב הפוסקים משמע שאין בכתיבה כזו קדושת השם. ופעם היו נוהגים לסמן ראשי תיבות באמצע כתיבת שם, כגון: אלהי"ם, אך לא כתבתי כך, כדי שלא לגרום טעות אצל חלק מהלומדים, שלא יבינו במה מדובר. ובודאי שמצד הדין היה מותר לכתוב את השם עצמו לצורך לימוד. אלא שלכתחילה עדיף לא לכתוב בספר מודפס שם ממש, כדי שלא תחול על השמות קדושה מדאורייתא, שאז האיסור לאבד את הספר הוא איסור מהתורה. ולגבי השם המפורש החמרתי לכותבו בהפרדה מוחלטת של האותיות, כדי שגם לשיטת האבני נזר לא תחול עליו קדושה. לגבי שם 'א-להים', יש עצה נוספת להוסיף לו 'ו' – 'אלוהים', ועל ידי כך לא יחשב לשם קדוש.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן