יד – גניזת ספרי קודש מודפסים

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/07-05-14/

ספר תורה שנתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר, נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו"ע יו"ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף.

השאלה מה דינם של שאר ספרי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של הספרים שנדפסו על ידי מכונה. האם גם אותם צריכים לגנוז או שמא אין חובה לגונזם ורק יש לדאוג שלא יתבזו.

שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש.

כאן המקום לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני, כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו עלולים הדברים להישכח, הותרה כתיבת התורה שבעל פה. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שנתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. וכל ספר שהתבלה מיד היה מונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו את הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחו את הספרים כדי להשתמש בהם לצרכי קינוח בבית הכסא.

לפיכך היו בין גדולי ישראל, מעטים, שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה באופן המכובד ביותר.[10]

אמנם לגבי דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול, ההלכה היא שמותר להניחם בפח, רק שיניחם באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. והטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח.

וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.[11]

בתקופה האחרונה התעוררה בעייה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני, מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח"כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה.

למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, וכך ראוי לנהוג לכתחילה. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.[12]


[10]. בשו"ת שבות יעקב ח"ג י' וי"ב מקל לשרוף ספרי קודש מודפסים שנתבלו בצנעה בתוך כדים או אבנים ואח"כ לקבור האפר, וזאת כדי למנוע ביזיון גדול יותר מהספרים ע"י שלא ישמרו ויגנזו כראוי. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וכ"כ בשו"ת באר שבע מג, וכנסת יחזקאל לז. וכ"כ המ"א או"ח קנד, ט, ושו"ת שואל ומשיב מהד"ג טו, והמ"ב קנד, כד. וכן משמע שדעת כל הפוסקים שהקילו לגבי דפי הגהה מטעם שלא נדפסו לשם לימוד, שספרי קודש שנועדו ללימוד צריכים גניזה.

היו שרצו לחלק בין ספרים שנכתבו ביד שנתקדשו על ידי כוונת הכותב, לבין ספרים שנדפסו במכונה שלא נתקדשו ולכן אינם צריכים גניזה. אבל הפוסקים רובם ככולם דחו סברה זו, וכ"כ הט"ז יו"ד רעא, ח. ועיין בציץ אליעזר ח"ג סוף תשובה א. ובמנחת יצחק ח"א יז, ח-יב, והסכימו הפוסקים שאף אם המדפיסים היו גויים יש בספרים קדושה. ורק לעניין תשמיש המיטה יש מקילים בשעת הצורך בספרים המודפסים כשאין לו במה לכסותם. ורוב הפוסקים החמירו גם בזה, עיין מ"ב מ, ד.

והרב פיינשטיין באג"מ או"ח ח"ד לט, רצה לחדש, שהואיל ומעיקרא לא הותר כלל לכתוב תורה שבעל פה, וכן לא הותר לכתוב תנ"ך שלא על קלף בדיו, ורק משום "עת לעשות" התירו לכותבם, ממילא כל הקדושה שבספרים אלו הוא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ורק לאבדם בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים שמשם יילקחו להתכה אין איסור. וכל זה אמור לגבי תלמוד ומפרשים, אבל חומש שנדפס, הואיל ויש בו שמות, ומעיקרא נועד לכתיבה, אסור לגרום לאיבודו. ואף שגם בתלמוד מודפסים שמות קדושים כגון שם 'אלהי-ם', מכל מקום התורה ניתנה להיכתב ולכן חלה על השמות שבחומש קדושה. אבל תורה שבע"פ שלא ניתנה להכתב, רק בעת שלומדים בספרים חלה הקדושה על השמות, וכשנתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. ועוד אפשר להוסיף שאין קדושת השם חלה מהתורה בלא כוונת הכותב, וכשנכתב בלא כוונה האיסור לאבדם מדרבנן. מ"מ דעת רוב הפוסקים שקדמוהו לגנוז את כל ספרי הקודש המודפסים.

[11]. בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס, הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך, מפני שכל ייעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב פ', שאין איסור לאבד אלא אם התכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו מלכתחילה כדי לאבדם. וכ"כ בשו"ת עין יצחק ה-ז, שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה – מותר אח"כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי. ובשו"ת אחיעזר יו"ד מח התיר לאבדם ע"י אמירה לגוי. (ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם). וכן היקל בציץ אליעזר ח"ג א' לשרוף את עלי ההגהות אבל אין להשליכם באשפה דרך ביזיון. ונלענ"ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון. ופשוט שכל המקילים לעניין ספרי קודש שנתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים. אמנם יש שהחמירו, המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס באר בשדי מכתב ח' ור' שלמה הכהן מווילנא במכתב י"ב שם. וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב, והובא בכה"ח קנד, נט. ובמור וקציעה קנד כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה. ולמעשה ההלכה כדעת רוה"פ שהקילו, כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדן מדרבנן.

ובעניין עיתון שיש בו דברי תורה, מצד אחד מעמדו חמור יותר, שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם. מאידך, הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד. ויתר על כן, כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שעיקרו חול, לא נתקדש. (ועיין בשו"ת מנחת יצחק ח"א יז ויח, שסומך על סברה זו בדיעבד). ופשוט שלא שייך לנהוג קדושה בעיתונים החילוניים, שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה. ובגניזת עיתונים חילוניים יש יותר חילול ה' מקידוש ה'. ואף בעיתוני חול חיוביים כמו 'הצופה' ו'בשבע' נראה שאפשר להקל, כיוון שעיקר הדפסתם לצורך חול. עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל, או הונחו באשפה, שבאותם ימים היתה בה גם צואה. אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת, ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף את הניירות בשקית נוספת, או שיסתיר את הדף שיש בו דברי תורה על ידי דפים אחרים – אין ביזיון בהנחתו באשפה. ואת האשפה לוקחים אח"כ לשריפה, ועל זה דיברו הפוסקים המתירים.

[12]. מעמדם של דפי פרשת שבוע, המחולקים בבתי הכנסת, גבוה יותר ממעמדם של העיתונים שיש בהם דברי תורה, מפני שעיקר מגמת הדפים הללו לצורך קדושה. וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה. אמנם יש סברה להקל בהם, מפני שהם נועדו ללימוד חד פעמי, וי"א שלא נתקדשו, וכפי שמשמע מתשובת הנצי"ב. וכן לפי דעת האג"מ או"ח ח"ד לט, לאחר גמר הלימוד בהם פסקה קדושתם. לפיכך, יש למקילים על מה לסמוך. ונלענ"ד שנכון לנהוג לכתחילה, שאם רוב הגיליון מוקדש לפרסום וזו מגמתו, דינו כעיתון, ואפשר להניחו באופן מכובד בפח. ואם עיקרו לקדושה, נכון לגונזו.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא יד – גניזת ספרי קודש מודפסים

  1. פינגבאק: Parsha Sheets: Garbage, Geniza, or Recycle? | Hirhurim – Torah Musings

  2. פינגבאק: Parsha Sheets: Garbage, Geniza, or Recycle?

לרכישת הסדרה - לחצו כאן