ה – כוונת המצווה

פורסם בקטגוריה ט - תפילין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/07-09-05/

כל המצוות צריכות כוונה, שיתכוון האדם שהוא מקיים את המעשה הזה מפני שהוא מצווה (שו"ע או"ח ס, ד). ורק במספר מצוות מצומצם נצטווינו להוסיף ולהרחיב בכוונה מיוחדת בעת קיום המצווה. אחת מהן היא מצוות התפילין, שנאמר לגביה (שמות יג, ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח כה, ה): "יכוון בהנחתם שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם ייחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על ייחודו ואשר לו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד לקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". ויש מהדרים לומר נוסח "לשם ייחוד" לפני הנחת התפילין, כדי לבטא באופן מפורט ומדויק את כוונות התפילין.

ובדיעבד, גם אם כיוון בתפילין כבשאר המצוות, היינו שחשב בדעתו שהוא מניח תפילין כדי לקיים את מצוות ה' – יצא (מ"ב כה, טו).

יש מהדרים לקרוא אחר הנחת תפילין פרשיות 'קדש' ו'והיה כי יביאך', כדי לזכור בפועל את כל מה שכתוב בתפילין. ואת פרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע', אין צורך לקרוא באופן מיוחד, כי ממילא יקראום אח"כ בקריאת שמע (מ"ב כה, טז).

פורסם בקטגוריה ט - תפילין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן