הלבוש נועד להגן על האדם מקור או מחום או מגשם, וכן נועד לנוי, לכבוד ולהצנעת הגוף. וכל אדם שלובש בגד שעטנז לאחת המטרות הללו – עובר באיסור, שנאמר (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז". בכלל האיסור חולצה, מכנסיים, שמלה, חצאית, לבנים, גרביים, כובעים, נעלי בד, כפפות, עניבה וסרטי קישוט, וכל שאר הבגדים שאנשים רגילים ללבוש. גם כאשר המתלה של הבגד או התווית המודבקת אליו הם שעטנז, הבגד אסור בלבישה (שו"ע יו"ד שא, טו).
המעלה עליו בד שעטנז כדי להגן על גופו מקור או מחום או כדי להצניע את גופו, אף שהעלה אותו שלא כדרך מלבוש – עובר באיסור, שנאמר (ויקרא יט, יט): "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", הרי שכל שנהנים ממנו כדרך שנהנים מבגד – אסור. לפיכך, אסור להתכסות בשמיכת שעטנז. וכן אסור להשתמש במגבת שעטנז, מפני שהמנגב את גופו או ידיו מתחמם בהן. ואף אסרו להשתמש במפות שולחן משעטנז, שמא לעיתים יחממו בהן מעט את הירכיים (שו"ע שא, ט). וכן אסרו לתלות וילון שעטנז, מפני שלעיתים אנשים או ילדים מתחממים בו, אבל מותר לתלותו מעל לקומת אדם, או כשהוא עשוי מבד קשה, הואיל ואין אפשרות להתחמם בו (שם, יא). אסור לקחת ביד קדירה חמה או דבר קפוא באמצעות בד שעטנז, הואיל והוא נהנה מהבד הנאה הדומה ללבוש, שהוא מגן על ידו מפני החום או הקור (שם, יב).
אבל שלא כדרך הנאת לבוש – מותר ליהנות מבד השעטנז. לפיכך, מותר להשתמש בבד שעטנז לאוהל או מטריה.
יתר על כן, לדעת רבים, מותר ללבוש בגד שעטנז שלא למטרות לבוש. לדוגמא, יהודי שצריך לעבור את הגבול ובתרמילו בגדי שעטנז של גויים שהוא צריך לשלם עליהם מכס, מותר לו ללובשם על בגדיו בעת שהוא עובר את הגבול כדי להיפטר מהמכס שמוטל רק על בגדים שבתרמיל, ובתנאי שאינו מתכוון ליהנות מלבישתם. וכן מותר למוכר בגדים ללובשם כדי להדגימם לקונים, ובתנאי שאינו מתכוון ליהנות מהם (רא"ש, רמב"ן, ר"ן, רמ"א שא, ו; יש"ש). ויש מחמירים ואוסרים ללבוש שעטנז כדי להיפטר מהמכס (רמב"ם, שו"ע שא, ה).[1]
במשנה כלאים ט, ב: "לא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה, אפילו 'לגנוב' את המכס" (הכוונה להיפטר באופן חוקי מהמס). ושם ט, ה: "מוכרי כסות מוכרין כדרכן (מדגימים את הבגד בלבישה על גופם), ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועים מפשילין במקל". לרא"ש ודעימיה, משניות אלו חלוקות, והלכה כמשנה ה' שגם דרך לבוש מותר כשמתכוון להדגים ולא ליהנות, ולכן גם כדי להעביר את המכס מותר, ורק המהדרים מחמירים. וכן דעת יראים, או"ז, רמב"ן, ר"ן, רי"ו וסמ"ג. ואין בכך 'פסיק רישא', הואיל ובפועל אינו נהנה, כגון שכבר חם לו מספיק. ויש מוסיפים שבאיסורים שתלויים בהנאה, כשאין כוונה ליהנות אין איסור גם באופן שנהנה ב'פסיק רישא' (ר"ן).
מנגד, הרמב"ם פסק כשתי המשניות, משמע שסבור שאינן חולקות, ומה שהתירו למוכרי כסות הוא להעלותם שלא כדרך לבוש, היינו בלא להכניס את הידיים לשרוולים, ובזה כל שאינו מתכוון מותר. אבל דרך לבוש לעולם אסור (ר"א בן הרמב"ם, מהר"י קורקוס, ב"י ועוד). ויש מפרשים שגם לרמב"ם מותר למוכר להדגים חליפה בלבישה גמורה, מפני שאינו מעוניין ללובשה אלא רק להדגים אותה, ולכן אין בלבישתה הנאה. אבל המעביר את המכס רוצה ללובשה כדי להיפטר מהמכס, והרי זו הנאת לבוש אסורה (ט"ז וש"ך).
יש אומרים שמותר למדוד בגד שעטנז, ואם יתאים יקנה אותו ויסיר ממנו את השעטנז, הואיל ובמדידה אינו מתכוון להנאת לבוש (ריא"ז הובא בשלטי גיבורים, וכדעת הרא"ש ורוב הראשונים). ויש אוסרים הואיל ומתכוון במדידה ללובשו (חכ"א קו, כ). כאשר יש ספק שעטנז בבגד, מותר למדוד אותו ואח"כ לשולחו לבדיקה (יבי"א ו, כז; חשב האפוד א, קלז. ועי' השעטנז להלכה ד, כו).
