ט – פרטי המצווה בקיצור

פורסם בקטגוריה הזרוע הלחיים והקיבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/07-13-09/

הואיל ועסקנו במתנות שנותנים לכהן מבעלי חיים, נזכיר בקצרה גם את המתנות שנותנים לכהן לאחר שחיטת הבהמה, שנאמר (דברים יח, ג): "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה". כפי שלמדנו, הטעם העיקרי למתנות הכהונה הוא, לסייע לכהנים כדי שיתפנו לעבודת ה'.

הזרוע היא שני הפרקים העליונים של הרגל הימנית הקדמית של הבהמה, הלחיים הם שתי הלחיים של הבהמה כולל הלשון, והקיבה כוללת מה שבתוכה ועליה; את כל זה צריך ליתן לכהן.

נותנים המתנות מבהמות, היינו משור, כבש ועז, ולא ממיני חיות טהורות כדוגמת צבי ואייל, ולא מעופות.

במתנות הללו אין קדושה, לפיכך יכולים הכהנים לאוכלם גם כשהם טמאים. ויכול הכהן לאכול המתנות בכל דרך שתערב עליו, ואם אין דרך בישול שעדיפה עליו, יאכלם בצלי וחרדל, שכך רגילים המלכים לאכול, וזו דרך אכילה שתכבד את המתנות (שו"ע יו"ד סא, יב). ואם אינו צריך את הבשר לאכילתו, יכול ליתנו למי שירצה או למוכרו (שם יג).

לכתחילה יש לתת את המתנות לכהן תלמיד חכם, שכן כל עניין המתנות הוא, לסייע לכהנים להתחזק בלימוד התורה. ואם אין שם כהן תלמיד חכם, יכול לתת את המתנות לכהן עם הארץ (שו"ע יו"ד סא, ז).

המצווה מוטלת על הישראלים שיתנו מתנותיהם לכהנים, אבל כהן ששחט את בהמתו פטור מנתינת המתנות. וכן ישראל הנשוי לבת כהן פטור מנתינת מתנות (שו"ע יו"ד סא, ח). ולא זו בלבד, אלא אפשר לתת את המתנות הללו לבת כהן הנשואה לישראל, ובעלה יכול לקבל עבורה את המתנות, והיא אח"כ תוכל לכבד את בני ביתה. וכתב בעל 'ערוך-השולחן' (יו"ד סא, לה), שאפילו כשיש שם כהן מותר לתת לכתחילה את המתנות לבת כהן שנשואה לישראל, ואם בעלה תלמיד חכם והכהן ששם עם הארץ, עדיף לתת לכוהנת שנשואה לישראל תלמיד חכם.

ופטור הכהן מנתינת המתנות הוא דווקא כאשר הכהן שוחט לעצמו, אבל אם הוא רגיל לשחוט ולמכור בבית המטבחיים, חובה עליו לתת את המתנות לכהן אחר (שו"ע יו"ד סא, כד, חולין קלב, ב, לרש"י מדאורייתא, לתוס' מדרבנן).

ולגבי הלוויים, הסתפקו חכמים אם הם בכלל "העם זובחי הזבח" שחייבים לתת המתנות. וכיוון שהוא ספק של ממון, הכלל הוא ש"המוציא מחבירו עליו הראייה", וכיוון שאין הכהנים יכולים להוכיח שהלוויים מחויבים לתת את המתנות, אינם צריכים לתת (חולין קלא, א; שו"ע יו"ד סא, כג).

קיום המצווה בפועל מוטל על השוחט, והוא צריך לטרוח לתת את המתנות לכהן, אלא שעליו לשאול את בעל הבהמה לאיזה כהן ברצונו לתת (שו"ע יו"ד סא, כח).

אין לכהן לחטוף את המתנות, או לבקשם מאת השוחטים, אלא אם יתנו לו דרך כבוד – יטלם (שו"ע יו"ד סא, יא). וכן צריכים הישראלים שלא לחלק את המתנות לחלקים קטנים, כדי שיתנו לכל כהן מתנה חשובה (שו"ע יו"ד סא, ט).

אם אין שם כהן, יעריכו את שווי המתנות, והישראל יאכלם, ואח"כ יתן את דמי שוויים לכהן. וזאת כדי שהכהן לא יפסיד את מתנותיו, שאם לא היו אוכלים את המתנות מיד היו מתקלקלים ונפסדים (שו"ע יו"ד סא, י).

במקום שרגילים לשחוט את הבהמות אצל גוי, כדי שאם תימצא הבהמה טרפה תהיה שייכת לגוי, ואם כשרה ליהודי. אין צריך להפריש את המתנות, כיוון שהגוי שותף בבהמות, וכל בהמה יתכן שתהיה שלו אם תימצא טרפה (שו"ע יו"ד סא, כה)

נחלקו הפוסקים אם חייבים להפריש מתנות לכהן גם בחוץ לארץ. לדעת הרבה פוסקים דין המתנות שווה לתרומות ומעשרות, וכשם שאין מפרישים תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, כך אין צריכים לתת מתנות בחוץ לארץ (רש"י, תוס', המאור, מהר"ם מרוטנבורג, רשב"א). אבל מפשט הגמרא, חייבים להפריש מתנות גם בחוץ לארץ, וכן דעת כמה ראשונים. ולדעתם אין להשוות דין תרומות ומעשרות הנוגע לפירות הגדלים בקרקע שחיובם קשור בארץ, למתנות מבהמה שאינה גדלה בקרקע, לפיכך מצוותה בכל העולם (רמב"ם הל' בכורים ט, א). למעשה המנהג הרווח בחוץ לארץ שלא לתת את המתנות לכהן (שו"ע סא, כא). ואע"פ כן היו מגדולי ישראל שהידרו במצווה ונתנו מתנות בחוץ לארץ, וכן נהג בעל תשובות 'חתם-סופר' (יו"ד שא).[4]


[4]. כתב בספר מתנת חלקו (ח"ב של ראשית הגז) סי' לה, שבמשך הדורות היו שנהגו גם בא"י שלא לתת מתנות. והחזו"א יו"ד ז, ג, כתב שאין ראוי לתת לכהן מתנה כספית על סמך עדות עצמו, וסיים שהאחרונים כתבו לנהוג לתת אותן בא"י, ע"כ מהחזו"א.
פורסם בקטגוריה הזרוע הלחיים והקיבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן