אבל מי שהוא רשע, אמרו חכמים (פסחים קיג, ב) שמצווה לשונאו, שכן האיסור לשנוא הוא כלפי אחיך, היינו מי שאתך במצוות, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", אבל מי שאינו אתך במצוות, אין כלפיו איסור שנאה. ומניין למדנו שמצווה לשנוא רשע, שנאמר (משלי ח, יג): "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי". וכן נאמר (תהלים קלט, כא-כב): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".
ושני טעמים לשנאה זו: ראשית, רוע מעשיו גורמים להתקוממות פנימית כנגדו. שנית, כדי להביע מחאה כנגד מעשיו הרעים, ואולי מחאה זו תעורר אותו לחזור בתשובה, ולכל הפחות תמנע אחרים מללכת בדרכיו.
דיונים רחבים ישנם על הגדרת הרשע כיום, אולם אפשר לומר ככלל, שבמצוות שבין אדם למקום, הרשע הוא זה שעובר עבירות כדי להכעיס. כלומר הוא אינו מחלל שבת מפני שאינו מבין את משמעות השבת ונוח לו לעשות מלאכות, אלא הוא מחלל שבת כדי להתריס ולהראות שאינו מאמין בה' ובתורתו, ואינו מתחשב במנהגי ישראל. ואילו במצוות שבין אדם לחבירו, הרשע הוא זה שבאופן עקרוני ושיטתי פוגע באנשים, וגם לאחר שהעירו לו על כך, לא קיבל אלא ממשיך במנהגיו הרעים. אבל מי שנכשל מפעם לפעם בחטאים שבין אדם לחבירו, אינו נחשב רשע שמותר לשונאו.
ואפילו את הרשע שמצווה לשנוא מצווה גם לאהוב, שהלא הוא יהודי, ונשמתו קדושה, וישראל, אפילו שחטא נקרא ישראל (סנהדרין מד, א). וגם הרשעים שהרשיעו והשחיתו עדיין נקראים בנים לה', אמנם בנים מרשיעים, אבל בנים (כדברי ר' מאיר בקידושין לו, א). לפיכך השנאה מכוונת כלפי האישיות שמתגלה אלינו, אבל את עצמיותו הפנימית של כל יהודי צריכים לאהוב, ולקוות ולהתפלל עליו שיחזור בתשובה (תניא פרק לב; מידות ראיה, אהבה ח-ט, ועיין שם ה-ו).[1]
