יד – הלבנת פנים

פורסם בקטגוריה א - בין אדם לחבירו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-01-14/

אסור לאדם לצער את חבירו בדיבור, ואיסור זה נקרא "אונאת דברים", ומקורו בפסוק (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". למשל, אם יבואו ייסורים על חבירו, לא יאמר לו: "כנראה שאתה חוטא, ועל כן הקב"ה הענישך". אבל מי שיודע בחבירו שמעוניין לשמוע ביקורת, מצווה להעיר לו. וכן אמרו חכמים: "אם רואה אדם שייסורין באין עליו – יפשפש במעשיו" (ע' ברכות ה, א-ב).

ועוון אונאת דברים חמור מעוונו של הגורם לחבירו הפסד ממון, שלגבי אונאת דברים הוסיפה התורה והזהירה: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם", מה שלא הזהירה לגבי הגורם לחבירו הפסד ממון.

ואם הלבין את פני חבירו ברבים, הרי הוא כאילו שופך דמים, שמרוב בושה תחילה הוא מאדים ולאחר מכן דמו מסתלק מפניו והוא נעשה חיוור, ופניו נראות כפני מת. ואם הוא רגיל לעשות כך, אמרו חכמים שאין לו חלק לעולם הבא, והוא יורד לגיהנם ואינו עולה (ב"מ נח, ב). ומדבר זה צריכים להתיירא מאוד אישי התקשורת, שלעיתים עושים את פרנסתם מהלבנת פני אנשים הגונים ברבים (ומותר לפרסם גנותם של רשעים כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, ועיין בהמשך הלכה כג, אימתי יש צורך לבקר אישי ציבור ברבים).

ואמר רבי שמעון בן יוחאי (שם): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". שכך למדנו מתמר, שהעדיפה להישרף באש ובלבד שלא להעליב את יהודה ברבים (עיין בראשית פרק לח), ולבסוף זכתה ויצאו ממנה מלכים, שכל שושלת מלכי בית דוד מצאצאיה.

אבל מי שהוא רשע, מותר להלבינו כדי למנוע את הרבים מללכת בדרכיו, שנאמר "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" – "עם שאתך בתורה ובמצוות – אל תונהו" (ב"מ נט, א. ועיין בהלכה ה' איזהו רשע).

פורסם בקטגוריה א - בין אדם לחבירו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן