מצווה על אדם מישראל שרואה את חבירו חוטא שימחה בידו. המחאה אינה צריכה לנבוע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, מתוך אהבה ואחריות למצבו. שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא ויזיק לנשמתו. ואכן מצינו שהמצוות לאהוב את החבר ולהוכיחו נאמרו בסמיכות, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". הרי שלמדנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ובזכות האהבה האמיתית מוכיחים.
ואם היה לו סיכוי להניא את חבירו מלחטוא ולא מחה בידו, הרי הוא נחשב כאילו חטא בעצמו ומענישים אותו על כך. וככל שמדובר על חטא פומבי יותר, כך חובת המחאה גדולה יותר. וכמו שאמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה – נתפש על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפש על אנשי עירו, בכל העולם – נתפש על כל העולם" (עיין בפניני הלכה העם והארץ ז, ג).
וזה הטעם לנגף שפרץ בישראל אחר מחלוקת קורח ועדתו, נגף שבו מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות אנשים (במדבר יז, יד), ואילולי היו משה ואהרן עוצרים את המגפה על ידי הקטורת, מי יודע כמה היו מתים.
קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, רק כמה מאות מישראל השתתפו במחלוקת, אבל שאר העם עמד מנגד ולא מיחה. מן הדין היה שכל ישראל יתייצבו לצידו של משה רבנו, שכל הטובה שבאה לישראל באותו הדור באה על ידו. ועל כן היה ראוי להם לגרש את קורח ועדתו בבושת פנים, ולומר לכל מי שיעלה בדעתו לחלוק על משה, כי הם, העם, לא יתנו לו את ידם. אבל הם עמדו מנגד וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. לא זו בלבד, אלא שאחר שכל עדת קורח נענשה במופת גלוי, עוד העזו להתלונן על מיתתם הקשה. וכיוון שכך נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מיחו. שכל אלו שלא מחו אשמים במיתת קורח ועדתו, שאילו היו מוחים בהם, לא היו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.
