השלום והאחדות מבטאים באופן ממשי את האמונה בה' אחד. ובמיוחד עם ישראל שנברא כדי לגלות את דבר ה' בעולם צריך להיות באחדות, שכמו שה' אחד כך עם ישראל צריך להיות אחד. ולכן כאשר עם ישראל באחדות, מתגלה גדולתו ואויביו נופלים לפניו, וכאשר אינו באחדות, נופל לפני אויביו (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ב, ה).
אבל כאשר מדובר ברשעים, שהפרידו עצמם מה' ומעמו, ומהמידות הטובות שהן הביטוי לדבקות בה', אין המחלוקת נגדם יוצרת פירוד. שכן הם עצמם החליטו להיפרד מהאחדות העולמית, ולכן צריך לחלוק עליהם, מפני שעל ידי המחלוקת נגדם, מפרידים את היסוד המפורר, ומונעים ממנו להמשיך ולקלקל. וכמו שבאר ב'שערי-תשובה' (ג, נט) שאילו היו בני בנימין יוצאים כנגד בני הגבעה שהתעללו בפילגש, לא היו נופלים אח"כ במלחמה נגד שאר שבטי ישראל.
והנמנע מלמחות ולעמוד כנגד רשעים בתואנה כי אינו מעוניין לעשות מחלוקת, הרי הוא נענש בפשעיהם. שכל שאינו מוחה ומתבדל ממעשי רשע ועוול, נעשה שותף להם, ועובר בלאו (כמבואר לעיל הלכה טז-יז). לעיתים דרושה לכך מסירות נפש, כפי שהיה אחר חטא העגל, שבני לוי נאספו אל משה, והרגו על פי דבר ה' את החוטאים, וכפי שעשה פנחס בן אלעזר הכהן כנגד נשיא שבט שמעון (שערי תשובה ג, נט).
אנשי האמת הם אלו שעומדים בגבורה כנגד הרשעה, ונזהרים שלא לחלוק על אנשים טובים. ואלה שיראת השמיים שלהם מזויפת, מנצלים את איסור המחלוקת כדי להחניף לרשעים בעלי עמדה, אבל מוצאים כל מיני צידוקים כדי לעשות מחלוקת "לשם שמיים" כנגד אנשים טובים וישרים שחלשים מהם.
