שאלה: קבוצת בנות מהכיתה שלי, החליטה שזה יהיה מאוד משעשע להעלם פתאום מבית הספר התיכוני לפני השיעור האחרון. המורה תבוא ותמצא את הכיתה ריקה ולא תבין מה קורה, וזה יהיה מאוד מצחיק. אלא שכדי שהמהלך יצליח, חובה על כל הבנות לשתף פעולה כאיש אחד, כי אז לא יוכלו להעניש את כל בנות הכיתה. אבל אם חלק תברחנה וחלק לא תברחנה, זה לא יצליח ועוד יתכן שיענישו את הבורחות. השאלה האם אני שאינני רוצה להשתתף בתעלול הזה צריכה לברוח עם כולן כדי שלא לפגוע באחדות הכיתה, או שעדיף להישאר למרות שיתכן ויצחקו עלי ואולי אף יתרחקו מחברתי.
תשובה: התעלול הזה אסור מפני שהוא מעליב את המורה, וכידוע אסור להעליב ולצער אדם (יעויין לעיל הלכה יד). וקל וחומר שאסור להעליב מורה שמלמדת אתכם תורה או חכמה. ואין דבר מעליב יותר מאשר כיתה שלמה שנעלמת. זה ממש בכלל הלבנת פנים ברבים. ואמנם לפי התכנון אף לא אחת מהבנות תישאר בכיתה לראותה במבוכתה, מכל מקום איך תישא פניה כלפי צוות המורים, ואיך תבוא למחרת לכיתה, כשכולן יודעות שברחו מהשיעור שלה. תארי לך אילו מחשבות עצובות עלולות להציף אותה, לא רק ילדה אחת אינה מרוצה מהשיעור אלא כולן. אולי היא כישלון, אולי טעתה בבחירת המקצוע. אינך יודעת עם איזה קשיים היא מתמודדת בחייה, ומי יודע מה עלבון נוסף עלול לגרום. אולי פרנסתה דחוקה, ורק אתמול המנהלת הודיעה לה שלא ברור אם תוכל להמשיך ללמד בשנה הבאה, ועכשיו שכל הכיתה נעלמה, בוודאי המנהלת תחשוב שהיא מורה גרועה ותפטר אותה. ואולי בדיוק לפני חודש פיטרו גם את בעלה, ואיך יתקיימו בלא משכורת, כשעליהם לקנות מזון ולשלם משכנתא ושכר לימוד עבור הבן לישיבה התיכונית (1200 ש"ח לחודש), ועבור הבת לאולפנה (עוד 1200 ש"ח לחודש).
אמרו חכמים (אבות ג, יא): "המלבין פני חבירו ברבים… אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא". עוד אמרו חכמים (ילק"ש וישב רמז קמה): "המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמו". ואמנם נראה לכאורה שחכמים הפריזו בדבריהם, וכי בשביל פעם אחת שאדם מלבין פני חבירו עליו להפסיד את חלקו לעולם הבא. וכי הלבנת פנים היא כמו שפיכת דמים, והלא אחרי עלבון אדם בדרך כלל מתאושש ואילו מי שנהרג כבר לא יתאושש.
אלא שאם נתבונן בדבריהם נמצא כי הם מכוונים לאמת. כי אכן לפעמים קורה שאדם גורם לחבירו עלבון כזה עד שכל חייו מכאן והלאה יהיו אחרים. אם למשל בעקבות הרצון של הכיתה להתלוצץ על חשבון המורה, תפסיד המורה את עבודתה, והדבר יגרום למשבר בנישואיה, אכן העלבון שגרמו לה יהיה קרוב בחומרתו לשפיכות דמים, והעונש בעולם האמת יהיה חמור מאוד, עד מצב שכמעט לא יהיה למלבינים הללו חלק לעולם הבא. ואמנם פעמים רבות העלבון אינו חמור כל כך, רק צער קל שאינו משאיר צלקת בנפש. אולם חכמים התבטאו כנגד המלבין פני חבירו בחומרה, כדי שידעו עד היכן יכולים הדברים להגיע.
ואם נדייק בלשון חכמים נמצא שלא אמרו שהמלבין הפסיד את כל עולם הבא שלו, אלא שהפסיד חלק, יתכן שהפסיד חלק גדול ויתכן שחלק קטן. וכן המלבין פני חבירו הוא כאילו שופך דמו, יתכן ששפך מקצת מדמו, בזה שהחוויר מבושה, ויתכן ששפך הרבה מדמו. כלומר, כל מקרה נידון לגופו. בדרך כלל, המלבין פני חבירו, עובר באיסור קל יחסית לשופך דמים, אולם לפעמים יתכן שהוא יתקרב לחומרת שופך דמים.
מכל מקום, גם אם מצבה של המורה טוב, אסור לפגוע בה ואסור לפגוע בכבוד הלימוד.
ואין מקום לטענה כי אם תישארי בכיתה תפגעי בגיבוש החברתי. משום שהגיבוש החברתי הוא טוב, כל זמן שהוא מחזק את היסודות החיוביים שבבנות. אבל כשהגיבוש מנוצל לרעה, הרי הוא מגונה. בדרך כלל בגיבוש כזה מספר בנות משתלטות על הכיתה ומחניקות את קולן של השאר. לכן, היי גיבורה ואל תוותרי. היי נאמנה לטוב שבך ואל תיכנעי. תאמרי לכולן שאת נשארת בכיתה, ונסי לשכנע כמה שיותר בנות להישאר איתך (יעויין לעיל הלכה טז).
סופו של הסיפור, שאותה בת הצליחה לארגן קבוצה שהודיעה שלא תברח. התעלול התבטל. בהמשך הכיתה התגבשה סביב ערכים חיוביים יותר.
