ב – איסורי השקר השונים

פורסם בקטגוריה ב - הלכות אמירת אמת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-02-02/

האיסור הכללי לשקר כולל בתוכו גוונים שונים של שקרים, שכמובן כולם אסורים מן התורה, שהרי אנחנו מצווים להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", ואחת ממידותיו של הקב"ה היא אמת. ובכל זאת התורה התייחסה ביתר פירוט לכמה תחומים.

איסור אחד נזכר בפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז), ועניינו שלא לתאר אירוע שקרה בעבר בשינוי פרטים. וכן גם לגבי העתיד, אסור לאדם לתאר את תוכניותיו בשינוי פרטים. וככל שהשקר גורם נזק רב יותר לחבירו, כך הוא חמור יותר. וקל וחומר אם הוא נאמר בעת עדות בבית-דין – חומרתו רבה מאוד. אבל גם שקרים שאינם גורמים נזק לזולת, כגון סתם שקרים קטנים בתיאור אירוע, כלולים באיסור זה.

האיסור השני הוא איסור 'גניבת דעת', היינו שלא לגנוב את דעתו של חבירו על ידי מעשה או דיבור שיגרום לחבר לחשוב כאילו עשינו למענו דבר-מה, כאשר בפועל לא עשינו דבר. ההבדל שבין איסור זה לאיסור לשקר, שהאיסור לשקר מכוון כלפי תיאור דבר-מה בעבר או בעתיד, שצריך להיאמר בצורה מדויקת, ואילו איסור 'גניבת דעת' מכוון כלפי ההתנהגות בהווה שצריכה להיות ישרה, ללא הצגות שנועדו ליצור רושם מוטעה. מקור האיסור בפסוק: "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו גניבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו במקרא מספר פעמים שגם גניבת דעת נקראת גניבה, כמו שנאמר אצל אבשלום שגנב את לב ישראל (שמואל ב' טו, י. לאיסור 'גניבת דעת' נקדיש את הפרק הבא).

האיסור השלישי הוא חנופה. ישנם שני סוגי חנופה עיקריים: הראשון, שלמרות שאדם מסוים ראוי לגנאי על מעשה שעשה, חבירו מחניף לו פנים, ומתכחש לאמת. והשני, שאדם מתנהג כלפי חבירו כאילו הוא אוהבו ומעריצו, אך ליבו רחוק מאהבה והערכה כלפיו, וכל התחנפותו אינה אלא לזכות בתמיכתו ועזרתו. המקור לאיסור החנופה בפסוק: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה, לג).

האיסור הרביעי שייך לענייני משא ומתן, שכל הדיבורים בענייני משא ומתן צריכים להיאמר ביושר. ולכן אסור לאדם לומר לחברו שבעתיד יקנה ממנו או ימכור לו משהו, ובליבו הוא לא מתכוון לעשות כן. ואפילו אם בשעה שאמר התכוון לקיים את דבריו, רק שאחר-כך נשתנו הנסיבות וקשה לו לקיימם – עליו להתאמץ לעמוד בדיבורו. המקור לזה בפסוק (ויקרא יט, לו): "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם", ופירשו חז"ל שכוונת הכתוב ללמדנו, שהן שלנו יהיה הן, ולאו יהיה לאו, שאסור שאדם יאמר אחד בפה ואחד בלב, וכן שיקיים את דבריו ויעמוד בדיבורו (ב"מ מט, א; אנצ' תלמודית 'הן צדק').

איסור חמישי מיוחד ישנו לגבי עדים שלא ישקרו בעדותם, וזהו אחד מעשרת הדיברות, שנאמר (שמות כ, יג): "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". ישנה חשיבות עצומה שבית-הדין יוכל להגיע לחקר האמת, כדי להעמיד את הדין על תילו ולהשתית את חיי החברה על ערכי הצדק והיושר, ולכן קבעה התורה איסור מיוחד לעדים שלא ישקרו, ואף הכלילה אותו בעשרת הדיברות.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות אמירת אמת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן