ח – חובת הדיינים להגיע לאמת

פורסם בקטגוריה ב - הלכות אמירת אמת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-02-08/

אף שתמיד אדם צריך להיזהר מלהוציא דבר שקר מפיו, זהירות כפולה ומכופלת מכל שמץ של שקר צריכה להיות לעדים ולדיינים, ומספר מצוות מן התורה נאמרו על-כך.

אמרו חכמים במסכת שבועות (ל, ב), שאם הדיינים רואים שעל פי כל כללי המשפט, יוצא שפלוני חייב, אבל ליבם אומר להם, שיש כאן איזו שהיא תרמית, כגון שהעדים משקרים, או שהתובע לא אמר לעדים את כל האמת, והם בתמימותם הבינו משהו אחד והאמת היתה אחרת. במקרה כזה, מוטל על הדיינים שלא להסתפק בקיום הפרוטוקול, וגביית עדות בדרך הרגילה ככל דיני ממונות. אלא עליהם לחקור שוב ושוב את העדים, ואת כל פרטי המקרה, עד שיגלו את השקר. ואם לא הצליחו לחשוף שום תרמית, ובכל זאת תחושתם הפנימית היא שפסק הדין שעליהם להוציא, לפי כללי המשפט, אינו תואם את האמת. במקרה כזה עליהם לפרוש מהדין, ולומר שאין בכוחם לפסוק בשאלה זו, משום שהם חשים שהפסק שהם צריכים להוציא אינו נכון. והמקור לכך בפסוק (שמות כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", כלומר לא רק שקר ממש אסור, אלא המצווה היא להתרחק מהשקר, כדי שהדיינים יהיו בטוחים שלא יצא דין מוטעה מתחת ידם (רמב"ם סנהדרין כד, ג).

עוד אמרו חכמים, שתלמיד שיושב לפני רבו בשעת הדין, ורואה שרבו טועה בסברה, אסור לו לשתוק מפני כבודו של רבו, אלא עליו לקום ולומר את דעתו, כדי שהרב יוכל לשקול את דבריו, ועל ידי כך הדין יתברר לאשורו. ולעומת זאת, אסור לדיינים להרשות שבשעת הדין ישב מולם תלמיד בור, מפני שאותו תלמיד עלול לומר סברות טיפשיות, ולהסית בכך את הדיינים מחקר האמת, והתורה אמרה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שבועות לא, א).

פורסם בקטגוריה ב - הלכות אמירת אמת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן