חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – המקיים דבריו ומחוסר אמנה

ט – מכל הפעולות שאדם עושה, הדיבור הוא המבטא ביותר את היחוד שלנו כבני-אדם. ללא הדיבור לא ניתן היה לחברה האנושית להתקיים ולהתפתח, והשכל היה נשאר בכוחו הגולמי ללא יכולת לצאת אל הפועל. ולכן מתרגם אונקלוס את הפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – לרוח ממללא (בראשית ב, ז), כלומר החיות שבאדם מתבטאת ביכולתו לדבר.

כדי לשמור על מעלתנו האנושית, חובה עלינו להתייחס לדיבור בחרדת קודש, ולקיים את כל היוצא מפינו. וכן שנינו במשנה (שביעית י, ט): "כל המקיים את דברו – רוח חכמים נוחה הימנו". והטעם, משום שהוא מתייחס ברצינות הראויה לדבריו.

למשל, אדם שאמר לחבירו שיתן לו מתנה, צריך להתאמץ לקיים את דברו. ואם לא נתן – הרי הוא לפי הגדרת חכמים ממחוסרי אמנה, כלומר אדם לא אמין. אמנם, אם אמר שיתן לחבירו מתנה גדולה, ולבסוף לא נתן – אין הוא נחשב מחוסר אמנה, משום שהיה ברור מלכתחילה, שהואיל ומדובר במתנה גדולה, רק אם יוכל – יתן אותה. אבל אם אמר שייתן מתנה רגילה, ברור שבכוונתו אכן לתת אותה, ואם לא נתן – הרי הוא ממחוסרי אמנה (ב"מ מט, א; שו"ע הרב מכירה ב').

ואם כבר בשעה שאמר לחבירו שיתן לו מתנה התכוון שלא לעמוד בדיבורו, הרי זה חמור יותר, משום שכבר בעת דיבורו שיקר. ואמרו חז"ל (פסחים קיג, ב) שישנם שלושה סוגים של אנשים החוטאים בענייני דיבור שהקב"ה שונאם, והראשון שבהם, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב.

כן הדין לגבי כל סיכום שבין אדם לחבירו, למשל, אם אמר לחבירו שיעזור לו בערב, מצווה עליו לעמוד בדיבורו ולבוא לעזור. ואם כבר בשעה שאמר, התכוון, בסופו של דבר, להשתמט ולא לעזור – הרי זה חמור יותר, משום שלא רק שהוא לא קיים את דברו, אלא אף התכוון מלכתחילה לשקר.

כמובן, שגם בעל מלאכה שהתחייב לסיים את מלאכתו עד למועד מסוים, על-פי הדין עליו לעמוד בדיבורו.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן