כדי להבין את הזהירות המיוחדת של גדולי ישראל מכל שמץ של דיבור שקר, ואפילו ממחשבת שקר, יש לבאר תחילה את מעלתה של האמת.
כשאדם מתאר את האירועים בדייקנות ועומד בדיבורו, הוא נעשה קשור יותר למציאות כפי שהיא באמת, ועל ידי כך הוא מסוגל להכיר את מי שברא אותה. אבל כשאדם משקר ואומר את מה שנוח לו לומר, הוא נעשה תלוש מהמציאות, וכל מה שהוא יבנה יתמוטט, משום שהוא לא מחובר למציאות עצמה. ואפילו ירושלים, עיר קודשנו, חרבה מפני שפסקו ממנה אנשי אמנה, היינו אנשים אמינים. ואף שהיו מאמינים בתורה ולומדים אותה, מאחר שבמשאם ומתנם שיקרו ולא אמרו את האמת, נעשו תלושים מהמציאות וירושלים חרבה (שבת קיט, ב).
וכן אמר רבי אלעזר: "כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה" (סנהדרין צב, א). כשם שהעובד עבודה זרה מתכחש לבורא העולם, כך המשקר מתכחש למציאות.
ומאחר שמידת האמת כל כך יקרה, אף שמצד הדין רק התחייבות בדיבור מחייבת, מכל מקום מנהג חסידות לקיים אף מחשבות. ולכן, אדם שרוצה להתקדש וללכת בדרכי החסידות, יקפיד לקיים את החלטותיו. חשוב לבאר, אין הכוונה שעליו לקיים כל מחשבה שעולה במוחו, אלא הכוונה שאם גמר בדעתו והחליט באופן סופי שכך וכך יעשה, בענייני מצווה או בעניינים שבין אדם לחבירו, מידת חסידות שיקיים את מחשבתו.
וכן מסופר על רב ספרא שרצה למכור אחד מחפציו, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא את קריאת שמע, ואמר לו: מכור לי את החפץ בחמישים זהובים. אולם מאחר שרב ספרא קרא קריאת שמע, לא יכל לענות לו. הקונה היה סבור שכנראה הסכום שהציע לא מקובל על רב ספרא, ולכן חזר והציע סכום גבוה יותר.
לאחר שסיים קריאת שמע, אמר לקונה: תן לי חמישים זהובים כפי שהצעת בתחילה, וקח את החפץ. משום שכבר כשהצעת את הסכום הראשון, הסכמתי בליבי למוכרו לך בסכום זה. ומאחר שרב ספרא היה דובר אמת בלבבו, לא רצה להפר את מחשבתו הראשונה (מכות כד, א, וברש"י).
רב ספרא הפסיד הרבה זהובים, אבל בדבקותו במידת האמת זכה להידבק במידותיו של הקב"ה, ועל ידי כך זכה להגיע ליכולת אמונית גבוהה יותר, ולהכרה טובה יותר של המציאות.
אבל כאמור, זו מידת חסידות, אולם רק התחייבות שבדיבור מחייבת את האדם לקיים את דברו. ואפילו התחייבות שבדיבור, יוצרת חובה מוסרית אישית, אבל עדיין אין בית-הדין יכול לכוף אדם לקיים את דבריו. רק אם עשה קניין או חתם חוזה, יכול בית-הדין לחייב אותו לקיים את התחייבותו.
