ד – שואל שלא מדעת

פורסם בקטגוריה ד - הלכות גניבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-04-04/

אחת השאלות שמתעוררות מפעם לפעם היא, האם מותר לאדם להשתמש בחפץ של חבירו ללא רשותו? למשל, קורה שאדם רוצה לעדור מעט בגינתו, אבל המעדר שלו אבד, ושכנו אינו נמצא בבית, והשאלה: האם מותר לו לקחת את המעדר של שכנו ללא בקשת רשות? או דוגמה נוספת, שני חברים שגרים יחד בפנימייה, ולאחד מהם יש רדיו, האם מותר לשכן להשתמש במכשיר של החבר ללא רשות מפורשת? והואיל ופעמים רבות מתעוררות שאלות מהסוג הזה, חשוב מאוד לברר באופן עקרוני את השאלה הזו.

ראשית כבר הזכרנו, שגם גניבה על מנת להחזיר נחשבת גניבה, ואם כן ברור שלקיחת חפץ ללא הסכמת הבעלים נחשבת גניבה, ואסורה מהתורה. אלא שהשאלה היא מה יהיה הדין במקרה של חברים טובים, שאחד מהם אינו נמצא, וחבירו רוצה להשתמש באחד מחפציו. סביר מאוד שבעל החפץ מוכן שחבירו ישתמש בו ללא רשותו, השאלה האם אפשר למעשה לסמוך על הסבירות הזו.

ונצמצם מעט את השאלה. ברור שאם יש אפילו אחוז אחד שהחבר יתרעם על כך שלקחו את החפץ שלו ללא רשות, ודאי שלכל הדעות במקרה כזה אסור לשאול ממנו חפץ ללא רשות, שהרי איסור הגניבה הוא איסור מהתורה, וכל זמן שישנו ספק יש להחמיר.

ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה יהיה הדין כאשר ברור לאדם במאת האחוזים, שחבירו מסכים שהוא ישתמש בחפציו גם ללא רשותו, האם במקרה כזה מותר להשתמש או לא, לדעת הגאון רבי זלמן מלאדי (שו"ע הרב הלכות מציאה א'), אע"פ שהוא בטוח במאה אחוז שחבירו מסכים, כל זמן שלא קיבל רשות מפורשת אסור לו להשתמש בחפץ ללא רשות. אבל לדעת הש"ך (חו"מ שנח, א), הואיל וברור לגמרי שבעל החפץ מסכים, ואין לו אפשרות לבקש את רשותו, מותר להשתמש ללא רשות מפורשת. ולמעשה נוהגים להקל כדעת הש"ך, ומנהג חסידות להחמיר כשאפשר.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות גניבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.