אמנם הלכה ידועה היא, שאסור לאדם להשתמש ברכוש חבירו ללא רשות, והמשתמש ללא רשות גוזל. אולם ישנו מצב שבו יהיה מותר להשתמש ברכוש הזולת גם ללא קבלת רשות. וזה כאשר קורה לאדם נזק פתאומי שלא היה אפשר לצפותו מראש. למשל: אדם שהולך בדרך ובידו כד מלא דבש, ולפתע נשבר כדו והדבש מתחיל להישפך, והנה הוא רואה מולו כד ריק ששייך לאדם אחר. ההלכה היא שמותר לו לקחת ללא רשות את הכד, ומיד לשפוך לתוכו את הדבש, ועל ידי כך להצילו.
שורש ההלכה נעוץ בתקנות יהושע בן נון, שבשעה שנכנסו בני ישראל לארץ, התנה יהושע כמה תנאים בדיני ממונות. ואחד מהם, שאם לפתע יארע לאדם נזק גדול, יוכל להעזר ברכוש הזולת כדי להציל את ממונו. הסיבה לתקנה היא, שאם במצבים של נזק פתאומי נצטרך לחפש את בעל הכלי כדי לבקש את רשותו, יעבור הזמן וכבר לא נוכל למנוע את הנזק. ולכן תיקן יהושע, שאם בעל הכלי נמצא באזור, חובה עליו להושיט מיד עזרה, ואם אינו נמצא במקום, מותר לאדם לקחת את חפציו ולהשתמש בהם כדי להציל את רכושו. כמובן שאם הכלים שנטל ללא רשות יינזקו, יהיה עליו לשלם את הנזק.
וכן הדין במקרה שנודע לאדם על נזק גדול שקרה באופן פתאומי במפעל שלו, ועליו להגיע תוך דקות ספורות למפעל כדי לתקן את התקלה ולהציל את רכושו, והמכונית שלו לא נמצאת ברשותו – מותר לו לקחת את המכונית של חבירו ללא רשות, וכמובן תוך אחריות מלאה לכל נזק שיארע למכונית.
אבל ישנו מקרה שבו נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם להציל את עצמו ברכוש זולתו ללא רשות. וזה כאשר רכושו של הזולת יאבד לגמרי. כדי לבאר את ההלכה נחזור למקרה הקודם, שבו אדם הולך עם כד מלא דבש, ולפתע הכד נשבר והדבש מתחיל להישפך. אולם במקום למצוא כד ריק, הוא מוצא כד מלא יין, ומחיר היין זול ממחיר הדבש. לדעת כמה פוסקים וביניהם 'ערוך-השולחן' (חו"מ רסד, יד; שח, יד), מותר לו לשפוך את יינו של חבירו לארץ, ולשים במקומו את הדבש, ולאחר מכן לשלם לחבירו את המחיר המלא של היין, והדבש יישאר בידו. אבל לדעת הגר"ז (שולחן ערוך הרב הלכות שאלה ו), ראוי לבעל נפש להחמיר, מפני שבמקרה כזה הוא לא רק משתמש ברכוש של חבירו ללא רשות, אלא אף מאבדו לגמרי, ורק אם ידוע לו שחבירו לא יקפיד עליו, מותר לו לשפוך את יינו ולהניח במקומו את הדבש.
