יש להוסיף שדווקא עתה, עם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות, הפכה מצוות הכנסת אורחים למצווה לאומית. אין לתאר את הרגשת החרדה של העולים החדשים שבאים לארץ ואינם יודעים מה צופן להם העתיד. כל הקשרים שהיו להם עם המציאות התרופפו. לפתע הם גרים במקום שהם לא מכירים, שפה לא מובנת, יחסי עבודה חדשים, והכל מפחיד במידה מסוימת. הם זקוקים למשענת מהתושבים הוותיקים. בשנים הראשונות, שהן הקשות יותר, מצווה על התושבים הוותיקים, לארח את החדשים, ולסייע להם בחומר וברוח.
כמו כן ישנם עדיין יהודים רבים בגולה, וחלקם מתעניין בעלייה לארץ. אך עוד לפני עלייתם הם באים לביקור, לבדוק, לראות, לחוש. לפי הדרך שבה נקבל את פניהם תיפול החלטתם, אם נארחם יפה – יבואו, ואם לא, חס ושלום עלולים הם להישאר בגלות ולאבד את זהותם ולהתבולל. לכן היהודים הגרים בארץ ישראל צריכים לאסוף את כל כוחותיהם, את כל האהבה שיש בהם לעם ישראל, כדי לקיים ביהודים העולים לביקור בארץ את מצוות הכנסת אורחים במדרגה המהודרת ביותר.
