חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – עונשו של רוצח במזיד

לפי דין התורה, אם הוכחה אשמתו של הרוצח בעדים כשרים, חובה על בית הדין לדונו למיתה. חשוב לציין שרק לעתים נדירות היו מבצעים גזר דין מוות באדם שחטא, ועל כן אמרו חז"ל שכל סנהדרין שהרגה אדם אחד בשבע שנים היתה נקראת 'סנהדרין-חובלנית', מפני שלא נהגה במתינות בדין. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה אפילו אם הרגה אחד בשבעים שנה כבר היתה נקראת 'סנהדרין-חובלנית' (מכות א, י). מכל מקום, על אותם המקרים הנדירים שבהם כן היו גוזרים גזר דין מוות, נאמרו הלכות מדויקות, כיצד הורגים כל פושע ופושע.

ארבע צורות מיתה ישנן: סקילה, שריפה, הרג וחנק.[1] הרוצח במזיד נידון במיתת הרג, שהיתה מתבצעת על ידי כריתת ראשו של הרוצח בחרב (סנהדרין ז, ג).

ישנו דין מיוחד לגבי המתת הרוצח: כל שאר גזרי דין מוות, היו מתבצעים על ידי העדים או שוטרי בית הדין, ואילו ביצוע גזר הדין ברוצח היה נעשה על ידי גואל הדם, שנאמר (במדבר לה, כא): "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ". וכל מי שראוי לרשת את הנרצח, נחשב לגואל הדם. אבל אין זה מעכב, ואם אין לנרצח קרובים, או שהם לא מעונינים להמית את הרוצח במו ידיהם, בית הדין היה ממנה שליח מטעמו, שיוציא את גזר הדין לפועל.

כל כך חשוב לגדור את הפרצה הנוראה של עוון הרצח, עד שהזהירה התורה באופן מיוחד את בית הדין, שבשום אופן לא יסכים לקבל כופר נפש מן הרוצח שנידון למוות. ואפילו אם הרוצח יבקש לפדות את נפשו בעבור הון עתק, ויבטיח לתרום אותו לטובת עניים ונזקקים, וגם אם משפחת הנרצח תתחנן עבורו שלא להמיתו – מצווים בית הדין להמיתו. כל זאת משום שאין שיעור לערכם של חיי אדם, וכל הממון שבעולם אינו כדאי עבור נפש אחת. לכן הקפידה התורה על עוון שפיכות דמים יותר מכל עוון אחר (רמב"ם הלכות רוצח א, ד).

וכן למדנו על החומרה הגדולה של רציחה ואובדן חיי אדם, מדין עגלה ערופה, שזקני העיר צריכים לכפר על עצמם, על שארע רצח במקומם בלא שהענישו את הרוצח (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ז, ב).


[1]. זהו גם סדר חומרתן: על החטאים החמורים ביותר כלפי שמיים נענשים בסקילה, למשל עובד עבודה זרה נענש בסקילה. ועל הפחות חמורים בשריפה, ועל הפחות בהרג, והמיתה שנחשבה קלה ביותר היא המיתה בחנק. ואף שהרוצח נענש רק במיתה השלישית בחומרתה, זהו מפני שמצד המרד בה' ישנם עבירות חמורות יותר, כגון עבודה זרה. אולם מצד השחתת העולם עוונו של הרוצח חמור מכל, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ד' הלכה ט', וכפי שיבואר בהלכה הבאה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן