כידוע, ישנן שלוש עבירות שחומרתן גדולה מחומרת שאר כל העבירות, ואלו הן: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. וכל כך חמורות הן, עד שחייב אדם למסור את נפשו ובלבד שלא יעבור על אחת מהן. למשל אם יבואו רשעים רוצחים ויאיימו על אדם ויעמידו בפניו שתי אפשרויות: או שתעבור על אחת משלוש העבירות, או שנהרוג אותך, חובה עליו לקדש את ה' וליהרג ובלבד שלא יעבור.
לגבי איסור רצח, ברור לכל מי שיש בו שמץ מוסריות, שאסור לאדם להרוג את חבירו כדי להציל את עצמו, כי מדוע יחשיב את חיי עצמו כעדיפים על חיי חבירו?! או כלשון התלמוד, מדוע דמו שלו יחשב אדום יותר מדמו של חבירו (סנהדרין עד, א). ולכן ברור שאסור לאדם להרוג את חבירו כדי להציל את עצמו.
אפילו אם יבואו גויים ויאיימו על חבורה של אנשים, אם לא תתנו לנו אדם אחד כדי שנהרגנו – נהרוג את כולכם, גם במקרה כזה אסור להם למסור את אחד מחבריהם להריגה כדי להציל את עצמם. ואין לטעון, הרי אם נמסור את חברנו להריגה על ידי כך יינצלו חיי עשרה יהודים, ואם לא נמסרנו להריגה, ייהרגו בסופו של דבר אחד עשר יהודים. הסיבה לכך היא, שלחיי כל אדם יש ערך מוחלט ואין סופי. משום כך, לא יתכן לומר, שאין סוף אחד גדול מאין סוף אחר. ועל פי אותו הגיון הלכתי, ברור שאין להרוג אדם כדי לקחת ממנו איברים כדי להציל מספר אנשים (רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ה).
האמת היא, שגם מצד השיקול הכללי, ברור שעדיף שכל החבורה תיהרג ובלבד שלא ימסרו אחד מהם להריגה. משום שכאשר ערך החיים יתחיל להיות מטבע עובר לסוחר, והגדר המוחלטת בפני הלאו "לֹא תִּרְצָח" תיפרץ, אזי יתרבו הרציחות, ובסופו של דבר הרבה יותר אנשים יהרגו. אבל להלכה ברור שגם אם היינו יודעים בוודאות, שמסירת אדם להריגה כדי להציל את שאר החבורה, לא תפגע במערכת המוסרית הכללית, גם אז יהיה אסור למוסרו להריגה, משום הערך המוחלט של חיי אדם, שאין לנו רשות לגרום בשום אופן למיתתו של אדם חף מפשע.
אמנם, אם אדם אחד יתנדב מרצונו למסור עצמו למיתה כדי להציל את שאר החבורה, לדעת כמה פוסקים יקיים בזה מצווה, וזוהי מידת חסידות (תענית יח, ב, כמעשה הרוגי לוד).
אמנם, אם כוחו של אדם לא עמד לו, והוא נכשל והעדיף להרוג את חבירו כדי להציל את עצמו. למרות שרצח, אין עונשים אותו במיתה כאילו היה רוצח רגיל, משום שביצע את הרצח באונס. וכפי הנראה, דינו היה נקבע לפי שיקול דעתם של הדיינים (רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ד).
