חובה על אדם להציל את חבירו הנמצא בסכנה, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". במצווה זו מדריכה אותנו התורה שלא יעמוד מנגד בשעה שאדם אחר נמצא בסכנה. אסור לנו להיות אדישים, ועלינו לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותינו להצלתו. אם רואים אדם טובע בים, למשל, חובה לקפוץ ולהצילו. וכן אם שודדים מתנפלים על יהודי, חובה על כל מי שרואה זאת לקום לעזרתו. ואם אדם נפל בחולי מסוכן, ואין לו הסכום הנדרש בעבור הטיפול הרפואי, על כל אחד מחבריו ומכריו לתת מכספם בכדי להצילו. וכמובן שגם הרופא המטפל בו, אם רואה שאין לו כסף לשלם, חובה עליו לטפל בו ולרפאתו בחינם. והרואה יהודי בסכנה ולא ניסה להצילו, עבר על איסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שו"ע חו"מ תכו. ועיין להלן יא, א-ג בגדרי המצווה).
כלומר, בנוסף על המצווה האישית המוטלת על כל אחד מאיתנו, לשמור את נפשו מסכנות, ישנה עוד מצווה לשמור ולהציל את נפשו של הזולת.
ואם צריך לעשות הכל בכדי להציל אדם אחר מישראל, על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא לפגוע או לסכן אדם אחר. וגם המצווה הזו של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", צריכה לעמוד בפני כל נהג ונהג. כי לא רק על עצמו צריך הנהג לחשוב, אלא גם על האחרים שהוא עלול לפגוע בהם, אם לא ייסע בזהירות.
כאן המקום להעיר על מנהגם של צעירים רבים שמשתוקקים לקבל רשיון נהיגה ולהתחיל לנהוג, להרגיש את תחושת החופש והשחרור, שאדם יכול להרגיש כאשר הוא מפעיל מכונית חזקה שמסוגלת לשאת אותו למרחקים במהירות גדולה. למרות האתגר ותחושת הבגרות המלווה את קבלת הרשיון והנסיעה בשנים הראשונות, צריך כל אדם שעולה לנהוג לעלות לרכב בחיל ורעדה, ברתת וזיע, ולהתיירא מאוד שמא יגרום ח"ו לתאונת דרכים. ולכן אין מקום להיחפז לעלות על המכונית ולנסוע.
