ג – באור שתי השיטות

פורסם בקטגוריה י"א - הלכות הצלת נפשות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-11-03/

לשיטה הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים, אין אדם מצווה להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חבירו. משום שמצוות התורה נאמרו כדי לחיות בהם ולא כדי שימותו על ידם, וכפי שאמרו חכמים: "וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). וכלל זה חל גם על המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אם כן מצוות התורה לקום לעזרת החבר אינה מחייבת את האדם לסכן את נפשו.

אלא שבכל זאת ברור שאין לחשוש יותר מדאי מסכנות בעת שהחבר נמצא בסכנת מוות. שכשם שאדם מוכן להסתכן מעט כדי להתפרנס, כך לכל הפחות עליו להסתכן כדי להציל את החבר. הרי ישנם אנשים שבעבודתם מטפסים למקומות גבוהים, וישנם שמפליגים לימים רחוקים, וישנם שעובדים עם חומרים מסוכנים. וכן כל אדם שרכושו עולה בלהבות, מוכן להיכנס לסיכון קל כדי להציל את מה שניתן, וקל וחומר שכדי להציל חבר – מצווה להסתכן מעט. וכן מבואר בברייתא (סנהדרין עג, א) שאדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חבירו, כגון לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף. ואמרו חכמים, שכל הנזהר והמפחד יתר על המידה, יענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פתחי תשובה חו"מ תכו, ב; מ"ב שכט, יט). אבל במצב שהצלת החבר דורשת להיכנס לסכנת נפשות ממשית, אין אדם מצווה להציל את חבירו. שכן לדעה זו גם על מצוות הצלת חבר חל הכלל "וָחַי בָּהֶם". סכנת נפשות ממשית מוגדרת כסכנה שאדם רגיל אינו מוכן להסתכן אפילו כדי להציל את כל רכושו.

לסיכום: כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה להסתכן כדי להציל את החבר. וכך היא דעת רוב הפוסקים.[1]

אולם לפי השיטה השנייה, מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. ואפילו אם זו סכנה שאדם רגיל אינו מוכן ליטול על עצמו כדי להציל את רכושו, מכל מקום כדי להציל אדם אחר, צריך להיכנס גם לסכנה ממשית. וכל זה בתנאי שלמרות שפעולת ההצלה מסוכנת, ויש סיכון ששניהם ימותו, מכל מקום על פי רוב הסיכויים פעולת ההצלה תצליח ושניהם יחיו. אבל אם המצב הוא שפעולת ההצלה מסוכנת עד כדי כך שישנם רק חמישים אחוז שתצליח, ולעומת זאת ישנם חמישים אחוז שתיכשל ושניהם ימותו, במקרה כזה אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל.

והטעם לכך הוא, שמבחינה עקרונית חייו וחיי חבירו שווים, אלא שכמובן על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו. אולם כאשר חבירו נמצא בסכנה ודאית, וכדי להצילו עליו להיכנס למצב של ספק סכנה, כאשר רוב הסיכויים נוטים לצד ההצלחה, עדיף להתחשב בסכנה הודאית של החבר ובסיכויי ההצלה המרובים, מאשר לחשוש לספק הסכנה שלו. שעל ידי פעולת ההצלה מירב הסיכויים ששניהם יחיו. אבל במצב שאחוזי ההצלה והכישלון שווים, על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו.[2]

ולמעשה נפסקה הלכה, שמצד הדין אין אדם צריך להכניס את עצמו לסכנה מעבר למה שאנשים רגילים מסתכנים למען רכושם ופרנסתם. אולם מידת חסידות להסתכן למען הצלת החבר אף מעבר לכך, כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצליח.[3]


[1]. כך פסק רבנו יונה גירונדי בספר איסור והיתר, כלל נ"ט דין ל"ח, שאין לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית. וכן פסק הסמ"ע חו"מ תכו, ב, שו"ע הרב או"ח שכט, ח, והלכות נזקי גוף ונפש ז'. מ"ב שכט, יט. וכן פסק אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ב, ושו"ת ציץ אליעזר ח"ט, מה, ועוד.

הסברה שאדם צריך להסתכן מעט כדי להציל את חבירו, כשם שהוא מסתכן לצורך הצלת רכושו, מבוססת על הברייתא בסנהדרין עג, א, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע חו"מ תכ"ו. וכן הרחיב ובאר הרב אונטרמן ב"צומת התורה והמדינה", ח"ג ע' 319, ועיין במאמרו של הרב זילברשטיין באסיא ח"ז ע' 4.

[2]. כך היא דעת הבית יוסף חו"מ תכ"ו על פי בעל הגהות מימוניות בשם הירושלמי. לגבי שיטת הרדב"ז שהרחיב בביאור סוגיה זו בשתי תשובות חשובות, יש מחלוקת בין הפוסקים. ממה שכתב בח"ה סימן אלף תקפ"ב, רי"ח, נראה שדעתו שאדם מצווה להיכנס לסכנה כדי להציל את חבירו, ובלבד שרוב הסיכויים שההצלה תצליח, כדעת השיטה השנייה. אולם יש שלמדו מהתשובה בח"ג תרכ"ז שדעתו כשיטה הראשונה, ששם פסק שאדם אינו מחויב להסכים שיקטעו את ידו כדי להציל את חבירו. ואפשר לומר שקטיעת יד רעה בעיני האדם יותר מאשר ספק סכנה שמירב הסיכויים להצליח, וכמו שכתב הש"ך יו"ד קנז, ג, שאיבוד איבר שווה למסירות נפש. עיין יחו"ד ג, פד, אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד, ציץ אליעזר ח"ט מה, מנח"י ח"ו קג. והרצי"ה קוק בלנתיבות ישראל ח"א ע' קיט, מוכיח מהתלמוד והרמב"ם שחייב אדם להסתכן ממש כדי להציל את חבירו, והתנאי הוא, שיש ביכולתו להציל. 

לחשיבות העניין, יש לדעת שלכאורה נראה מדברי הפוסק הגדול רבי יוסף קארו שיש לו דעה שלישית, שלפיה אפילו אם הסיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויציל את החבר, וחמישים אחוז שייכשל ואף הוא ימות, חובה עליו להסתכן כדי לנסות להצילו. אולם למעשה רוב הפוסקים חולקים עליו, וכפי שנראה מסתבר שאף לדעתו אין הלכה כן, ונברר זאת מעט:

יסוד דברי רבי יוסף קארו מבוססים על התלמוד הירושלמי בתרומות סו"פ ח', ששם מסופר שרב אסי (יש גורסים רבי אמי) נתפס על ידי שודדים שעמדו להורגו. אמר רבי יונתן, יכרך המת בתכריכיו, (כלומר התייאש מלנסות להציל את חייו). אמר רבי שמעון בן לקיש, אני אלך לנסות להצילו, או שאצליח להרוג את השודדים או שהם יהרגוני. הלך ולבסוף הצליח לשכנע אותם לשחרר את רבי אסי. מכאן למד הפוסק הגדול רבי יוסף קארו, שאדם מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית. והיו שרצו ללמוד מכך שלדעתו אפילו אם ישנם סיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויצא בשלום, וחמישים אחוז שאף הוא עצמו יהרג, אע"פ כן מצווה להציל, משום שהוא נכנס רק לספק סכנה ואילו חבירו בסכנה ודאית. וכפי שריש לקיש עשה, שנכנס למצב שאו יהרוג או יהרג.

אלא שתחילה יש לפקפק האם אכן זוהי דעת הירושלמי, שהרי יתכן לומר שריש לקיש ידע בעצמו ששישים אחוז שיצליח להציל, אך כיוון שישנם גם כארבעים אחוז שייכשל ויהרג, אמר או שאציל או שאיהרג. וידוע שריש לקיש ידע כיצד להתמודד עם שודדים, כמבואר בגיטין מז, ב, וב"מ פד, א. בנוסף לכך אין הוכחה שהלכה כריש לקיש, אולי הדין כרבי יונתן שסבר שבמצב כזה אין לנסות להציל, ואמר "יכרך המת בתכריכיו". ועוד שמהבבלי סנהדרין עג, א, מוכח שאין להיכנס לספק סכנה כזה, כפי שמבואר בספר אגודת אזוב המובא בפתחי תשובה חו"מ תכו, ב, וכן כתב בשו"ת יד אליהו מ"ג. ועל פי זה כל שאר הפוסקים הורו שאין להיכנס לספק גדול כל כך של סכנה. ואם כן כדי שלא להרבות במחלוקת עדיף לפרש את הירושלמי באופן שאינו חולק על התלמוד הבבלי.

בנוסף לכך, הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, באר שאף לדברי הירושלמי אין חובה להיכנס לספק של חמישים אחוז סכנה, אלא שלדעת הירושלמי זה מנהג חסידות. ובשו"ת יד אליהו כתב שגם לדברי הירושלמי אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל חבר, ושם נכנס ריש לקיש לספק סכנה כדי להציל את רב אסי משום שסבר שרב אסי גדול ממנו בתורה, ולפיכך רצה לסכן עצמו כדי להצילו. אבל במקרה רגיל, גם לפי הירושלמי אסור להיכנס לספק סכנה של חמישים אחוז כדי להציל חבר. ואף כשמדובר בהצלת תלמיד חכם גדול, אין זו חובה אלא מנהג חסידות בלבד, הראיה שרבי יונתן אמר "יכרך המת בתכריכיו". נמצא אם כן שלא ברור כלל שהירושלמי אכן סובר שצריך להיכנס לספק שקול בסכנת נפשות, וגם על פי הסברה אין לחייב דבר כזה, ואף הב"י לא אמר אלא להיכנס לספק נפשות, ומסתבר שגם ארבעים אחוז סכנה נקראים ספק נפשות, ומסתבר שלכך התכוון ולא לסכנה של חמישים אחוז.

בנוסף לכך אם כוונתו היתה לפסוק שאדם צריך להיכנס לסיכון של חמישים אחוז כדי להציל את חבירו, מדוע לא כתב כן בספרו החשוב שולחן ערוך? על כן מן הדין שנאמר שלדעת רבי יוסף קארו, צריך להיכנס לספק נפשות כדי להציל חבר, אבל כל זה בתנאי שרוב הסיכויים נוטים להצלה. ולפיכך יש לנו שתי דעות ולא שלוש.

[3]. כך היא דעת רוב הפוסקים, וביניהם: אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד; הרב ישראלי שבילין תשל"ז; שערי עזרא חו"מ קכה; יחו"ד ג, פד; עיין הצבא כהלכה יד, ד. ועוד עיין תפארת ישראל יומא ח, ג. הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, כתב שמותר אף להיכנס לספק סכנה כדי להציל חבר. וכן נראה ממשפט כהן קמג. אמנם לציץ אליעזר ט, מה, משמע שאסור. אך כאמור רוב הפוסקים סוברים שזהו מנהג חסידות.

פורסם בקטגוריה י"א - הלכות הצלת נפשות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן