ט – האם מי שאינו מציל נענש לפי התורה?

פורסם בקטגוריה י"א - הלכות הצלת נפשות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-11-09/

שאלה: אדם שיכול היה להציל את חבירו או את ממונו, והתרשל וסרב להצילו, האם על-פי התורה צריכים להענישו או לא?

תשובה: כידוע מצוות התורה מחולקות לשניים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. באופן כללי לא קבעה התורה עונש למי שמבטל מצוות עשה, העונש הוא הפסד המצווה. אולם למי שעבר על מצוות לא תעשה, קצבה התורה עונש. בעבירות חמורות כגון רצח או עבודה-זרה, קבעה התורה עונש מיתה [בפועל, מסיבות הלכתיות, רק לעיתים נדירות, פחות מאחת לשבע שנים, גזר בית-הדין מיתה על אדם, אלא שמבחינה עקרונית זהו העונש לעבירות חמורות]. ובעבירות קלות כגון אכילת מאכלים אסורים, קבעה התורה עונש מלקות.

אבל למרות שהמצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" היא מצוות לא-תעשה, ולכאורה מי שיכול היה להציל את חבירו ולא עשה כן, היה צריך להיענש על פי בית-דין במלקות. מכל מקום משום שעבירה זו נעשית ללא מעשה, אין לוקים עליה. זה הכלל: על עבירה שנעשתה על ידי מעשה קבעה התורה עונש, כגון אדם שאכל חזיר, או חילל שבת. אבל מי שעבר עבירה על ידי שהתבטל ולא עשאה, דומה הדבר לביטול מצוות עשה, שאין עליה עונש בעולם הזה, ורק בעולם האמת, עולם הנשמות, יענש ומעמדו ייפגע. וכן הדין לגבי מי שראה את חבירו טובע, ולא קפץ להצילו, התורה לא קצבה לו עונש בעולם-הזה.

כתב על זה הרמב"ם (הלכות רוצח א, טז): אף על פי שאין לוקים על לאווים אלו מפני שאין בהן מעשה, מכל מקום חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד את כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים את כל העולם כולו.

יש ללמוד מהלכה זו, עד כמה גדולה החובה על כל אחד מאתנו, לפעול בכל כוחו, אם במחאות או בהסברה, כנגד מחדלים במדיניות הביטחונית. מעצם טבעם, מחדלים אלו תובעים קורבנות, בין אם זה בצפון הארץ או במרכזה. וכל המתרשל מלמחות על כך, עובר על "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

פורסם בקטגוריה י"א - הלכות הצלת נפשות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן